רכב קטן וחסכוני? לא בממשלה

צי הרכב הממשלתי, על שלוחותיו השונות, הוא צי הרכב הגדול ביותר במדינה. כספי משלם המסים מממנים קרוב ל-15 אלף כלי רכב פרטיים ומסחריים, שכוללים בתוכם את כלי הרכב הצמודים של מינהל הרכב הממשלתי ומשרד הביטחון ואת צי הליסינג של צה"ל, שלבדו מונה מעל 8,000 כלי רכב. המדקדקים יכולים להוסיף לסך הכולל עוד כמה אלפי כלי רכב, שצמודים לעובדים בחברות ממשלתיות ובגופי סמך, שגם אותם המדינה מממנת או לפחות מסבסדת.

עם מאסה אדירה שכזו, שכלולה בתקציב המדינה. הצי הממשלתי הוא מעבדה אידיאלית ליישום ולהמחשת היתרונות של רפורמות ושינויים מבניים בתחום הרכב. למדינה יש כוח לכוון במדויק את תמהיל הרכישות במכרזיה ולהפוך את הצי הממשלתי לנקודת ייחוס ולמקור חיקוי לחברות במגזר הפרטי.

נאה דורש אבל לא מקיים

אלא שבחינת התנהלות הרכש של צי הרכב הממשלתי מגלה, שהמושג "נאה דורש נאה מקיים" אינו תופס תמיד. המדינה לא להוטה ליישם בחצרה הפרטית את החוקים והרפורמות שאותם היא רוצה להנחיל לציבור.

הגוף שאחראי על הרכש בצי הרכב הממשלתי, לא כולל רכבי משרד הביטחון, הוא מינהל הרכש. מדובר ביחידה בתוך אגף החשב הכללי באוצר. לפחות בפעם האחרונה שבדקנו גם רשות המסים היא חלק בלתי נפרד מאותו משרד האוצר. בפועל קיים קונפליקט בין הרפורמות ודוקטרינות מיסוי הרכב, שמגבשת רשות המסים, לבין מה שמבצע בשטח מינהל הרכש שממוקם במורד המסדרון.

הקונפליקט לא החל מהיום. בשנים 2005 ו-2006, למשל, פעל החשב הכללי להעביר את כל צי הרכב הממשלתי מרכישה לליסינג תפעולי ואף גיבש לשם כך מכרז לתפארת. באותן שנים, נזכיר, ניהלה רשות המסים מאבק דווקא להגבלת התרחבות שוק הליסינג באמצעות העלאת שווי השימוש ברכב צמוד - מנגנון מס שאותו כינו אז בכירים ברשות "ישראבלוף" שגורם הפסדים כבדים להכנסות המדינה.

המעבר של צי הרכב הממשלתי לליסינג לא סייע, בלשון המעטה, למאמצי הרשות לצמצום שוק הליסינג וכך גם לא המעבר של צי הרכב הענק של צה"ל לליסינג.

במבט לאחור אפשר לקבוע, שגם צי הרכב הממשלתי וגם צי הרכב הצה"לי יצאו בשן ועין מהרפתקת הליסינג שלהם. חברות הליסינג, שבתחילת הדרך הסתערו על מכרזי הרכב של הצבא והממשלה כעל אוצר בלום וחתכו מחירים כדי להציב בהם רגל, הבינו תוך זמן לא רב, שכסף הן לא יראו בחוזים הללו. כתוצאה נתקלו הגישושים הממשלתיים לגיבוש חוזי המשך במחירי ליסינג גבוהים יותר משמעותית עם תנאים טובים הרבה פחות, שתוקעים כיום את הצי הממשלתי עם כלי רכב שמתיישנים במהירות, עם חורים גדולים באספקה השוטפת ובשירות ועם שלל פיתרונות ביניים מאולתרים ויקרים למדינה דוגמת השכרת כלי רכב.

זיהמת לא שילמת

אחרי כל כך הרבה מרורים, ניתן היה לצפות כי אגף החשב הכללי יבצע הפקת לקחים בתהליך ההצטיידות ברכב חדש עבור המדינה, ויגבש תוכנית רכש מסודרת תוך שיתוף פעולה בין גופי האוצר השונים והפנמת השינויים המבניים, שישפיעו על כלל שוק הרכב בשנים הקרובות.

אלא שמה שקורה בשטח הוא המשך של שיטת הטלאי על טלאי. בשבוע שעבר למשל פרסם מנהל הרכב הממשלתי מכרז להצטיידות ב-1,000 כלי רכב בנפח 1.3 עד 1.5 ליטר, שמיועדים למשטרה ולגופי ביטחון שונים. לא מדובר בכלי רכב מבצעיים אלא בכלי רכב צמודים לעובדים, בעיקר קצינים ונגדים בדרגות הביניים.

עיון במכרז, שהיקפו 100 מיליון שקל מגלה כי הוא מתעלם משתי רפורמות הדגל בתחום הרכב, שגובשו ברשות המסים לאחרונה.

הראשונה היא רפורמת המיסוי הירוק, שאמורה לחנך את עם ישראל לתת עדיפות לרכב נקי יותר.

הרמז היחיד שקשור רפורמה בניסוח המכרז הוא דרישת סף כללית, שכל כלי הרכב ייכללו בקבוצת זיהום ירוקה 6 ומטה. הנוסחה שעל פיה תיקבע הבחירה במכרז מגלה שהגורם המכריע ימשיך להיות עלות הרכב ועלות השירות.

ומה לגבי עדיפות לכלי רכב קטנים שיכולים לחסוך לקופת האוצר לא מעט בהוצאות על דלק? את אלה משאירה המדינה לשוק הפרטי. המכרז קובע סף מינימום לנפח המנוע וממשיך למסד את הנוסחה העתיקה "נפח מנוע שווה סטטוס".

אותה התעלמות מאפיינת גם רכישה של מאות כלי רכב צמודים מדגם מאזדה 3, פורד פוקוס מאזדה 6 ומאזדה 5, שמבצעת כיום המדינה במקביל. הרכש הזה הוא במסגרת מכרז המשך בן ארבע שנים.

מבחינה מינהלית אמנם אין בתהליך פגם אך אפשר לתהות האם המדינה לא הייתה צריכה ליצור מכרז חדש, שינסה להפנים את אותה מדיניות ממשלתית שאומרת "מי שמזהם ישלם"? במקרה הזה מי שישלם הוא הציבור.

מתכננים לעתיד, חיים בעבר

המיסוי הירוק אינו רפורמת הרכב היחידה, שממנה מתעלם רכש הרכב הממשלתי. כלי הרכב החדשים יסופקו לממשלה לקראת סוף השנה אבל זמן קצר לאחר מכן, בינואר 2010, תיכנס לתוקף רפורמה אסטרטגית נוספת שמקדמת רשות המיסים, שהיא ביטול קבוצות המחיר לטובת שיטה של שווי שימוש רציף. המשמעות המעשית של השיטה החדשה היא ששווי השימוש החודשי שמשלם העובד ייקבע כאחוז ממחיר הרכב. לפיכך הוא יפחת ככל שמחיר הרכב יהיה נמוך יותר.

המטרה היא ליצור מוטיבציה מוגברת לרכישת רכב קטן וירוק יותר, שבסיוע תמריץ המס הירוק אמור להיות זול יותר. הקטגוריה בה עוסק המכרז הנוכחי, מכוניות סופר מיני ומשפחתיות הקטנות, היא זו שבה הרווח למקבל הרכב הצמוד מהשיטה החדשה אמור להיות גדול במיוחד כפי שמעידות הוזלות של אלפי שקלים, שנרשמו במחירים של חלק מהדגמים הקטנים בעקבות המיסוי הירוק.

אלא שהמכרז הממשלתי מסרב להפנים את ההתפתחויות הנמצאות מעבר לפינה. לפיכך דרישת החובה המופיעה במכרז היא לרכב ששייך לקבוצת שווי שימוש 2. המשמעות במקרה הזה היא גול עצמי, שבעקבותיו עתידים לשלם מקבלי הרכב הממשלתי הצמוד בשנים הקרובות מאות שקלים בחודש יותר מעמיתיהם במגזר הפרטי, שישלמו על פי השיטה החדשה. ואולי בכל זאת לא מדובר בגול עצמי אם לוקחים בחשבון, שהמדינה (כלומר משלם המסים) נוהגת לגלם את שווי השימוש לעובדים רבים. *