מדוע באה "גאפ" לירושלים תחילה

אני לא מת על מרכזי קניות, אבל הקניון הפתוח שדרות ממילא בירושלים דווקא נחמד יחסית. האוויר נעים, האנשים נעים מחנות לחנות, גודשים את בתי הקפה, עוד מעט יתחיל פה טקס הפתיחה לחנות החדשה - והראשונה - של גאפ בישראל, וכבר אפשר לחוש את ההתרגשות, שגובתה במסע מסיבי של פרסום ויחסי ציבור ממש כאילו הייתה הגעת הרשת, ועוד לירושלים, ועוד "אחרי ארבעים שנה", אירוע שיש לו חשיבות של ממש בחיי העם.

עזאזל, אומר לי ירושלמי ותיק אחד, מאז הסכמי אוסלו לא הגיעו הנה כל-כך הרבה עיתונאים. ואכן, המקום מפוצץ בכתבי אופנה ורכילות שעבור רובם זה אולי הביקור הראשון בעיר, בטח מאז שסגרו את "האומן".

כל העיתונאים האלה עומדים בתור ומקבלים תג שם ונכנסים למתחם ה-VIP בלי בעיה, ורק אני צריך לעמוד כמו טמבל כי השם שלי לא מופיע ברשימות. מה שכן, אוהבים אותי פה בירושלים. לא תהיה זו הגזמה לקבוע כי עבור ירושלמים רבים הפתיחה של גאפ הייתה רק תירוץ בשביל לפגוש אותי ולהכיר לי את האישה או את הבעל.

הרגשתי כמו אקירוב, בחיי, והנה - בדיוק הוא עובר לידי, נראה טרי בחולצה לבנה בלי ז'קט או עניבה, ונעצר לדבר עם בחורה אחת בשמלה שחורה קטנה, זמרת בשם ריטה. הדיבור על ריטה הוא שהיא נראית מצוין כי יש לה חבר צעיר, יש כאלה אומרים 23, יש הטוענים בתוקף שבר המזל כבר בן 25. בכל מקרה, לכאן היא באה עם אימא שלה.

מוטי זיסר, בעלי אלביט הדמיה וזכיין גאפ בישראל, סובב באולם הגדול כחתן. עם העניבה האדומה שלו, החיוך הרחב והשיזוף המוגזם משהו הוא נראה כמו פרי אהבתם של ישראל ובני מצמד רעים, או לפחות כמו שילוב פוטושופ של השניים. אני ניגש אל הבר. קאווה. שוב הקאווה הזו.

ממה שנראה, לא הרבה מפורסמים מלבד ריטה הטריחו את עצמם לבירתנו הנצחית. יש כמה פליטי ריאליטי. אלה ילכו גם לאילת ברגל - ובלי מימייה - בשביל קופון הנחה. אקי אבני אמור להגיע, לוחשת לי אורית היחצנית, ואני לופת את הבר שלא ליפול מהתרגשות ומבקש עוד קאווה. האמת שנמאס לי מהקאווה הזאת.

צפוף. בחוץ כבר מצטבר תור לא קטן של אנשים שחייבים, פשוט חייבים, לקנות משהו של גאפ, או לפחות להתראיין לתקשורת ולהתלונן על המחירים, אבל במתחם המוזמנים עדיין רגוע ונחמד. אריק בן-זינו, מנכ"ל חטיבת הקמעונות של אלביט, מסתובב פה גם הוא, כך גם רועי ורמוס, ראובן אדלר, אייל חומסקי ותמי ויהודה רווה, גליה אלבין, רמי לוי. גם ראש העירייה, ניר ברקת, פה.

הטקס עומד להתחיל. לא כל המוזמנים הגיעו, אומר מנחה הערב, אבל נתחיל על מנת שלא לפספס את מהדורות החדשות. ראשון עולה לנאום ניר ברקת. יש לו סיפור אישי מרגש לספר על הקשר שלו לגאפ: הרבה שנים הוא היה מביא לבנותיו מזוודות מפוצצות בבגדים של הרשת. גאפ, כך ברקת, היא עוד אבן בבניין ירושלים - בחיי - והוא גאה במיוחד שהחנות הראשונה נפתחה דווקא פה, כי "ירושלים תחילה בכל נושא - תרבות, צעירים, חינוך". בסדר.

הריח של ריטה

אני מפספס את שארית הנאום של ברקת כי ריטה נעמדת לידי, ולרגע ארוך ומתוק נצמדים שני המרפקים שלנו ומתחככים זה בזה. קריר ויבש הוא מרפקה של ריטה, מגעו רך ונעים. בריא הוא עורה של ריטה, חלק ומשיי. ריח טוב יש לריטה, טרי ופריך. היא מרימה אליי מבט ועיניה הגדולות נתלות בי. מה היא חושבת על המרפק שלי, ריטה, האם גם היא מתקשה להתרכז בנאומו הבוקי של ברקת?

אחר כך נואם אחד רון יאנג, בכיר בגאפ. הוא נרגש למדי, מברך את ירושלים - אתם העילית, הוא אומר, לצד ערים כמו לונדון, ניו יורק וסינגפור, שגם להן יש חנויות של גאפ. זו חנות בסטנדרטים הגבוהים ביותר, הוא אומר. אחריו נואם אריק בן-זינו. יש אמירה לכך שגאפ הגיעה הנה, הוא אומר. ישראלים אוהבים את הרשת, ולכל ישראלי יש חוויה או סיפור הקשורים בגאפ. אני נובר בעברי אבל לא מוצא חוויה שכזו. עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, מצטט בן זינו מהתלמוד, ותשעה נטלה ירושלים.

רגע השיא מגיע: הווילונות הלבנים יורדים ולעינינו נגלית החנות. 900 מטרים רבועים, מחלקות נשים, גברים, ילדים ותינוקות עם כעשרים אלף פריטי לבוש מקולקציית 2009. הקהל מוחא כפיים בהתלהבות שלא ברורה לי לגמרי: חנות כולה.

מחלקים לכולנו כיפות לבנות, ומוטי זיסר קובע מזוזה ראשונה בפתח גאפ קידס. אחר כך גוזרים איזה סרט, וניתן האות להסתערות. כולם עוברים בין המדפים, נרגשים כאילו זו הפעם הראשונה שלהם לראות חולצה עם משבצות. גליה אלבין, כך נראה, נרגשת במיוחד. למצלמות היא מסבירה מה קנתה ולמה וכמה. אני עובר בין המדפים ולא מצליח להידבק בהתרגשות הגדולה.

160 שקלים לג'ינס

במחלקת הילדים קצת יקר לטעמי, 160 שקלים לג'ינס, למה מה קרה, אבל מבוגר יכול להתחדש בג'ינסים במחירים שפויים יותר של כ-300 שקלים החתיכה, אם רק יוותר על יומרות אופנתיות. בניו יורק יותר זול. מישהו בינתיים נתן לעם להיכנס, והעם מעמיס. ליד כל אחד מהעם מתייצב נציג מהתקשורת ומראיין אותו ארוכות. העם נהנה להתאכזב. הכול נורא בייסיק, אני שומע את העם אומר. הכול נורא יקר, אני שומע אותו מקטר בתור מול הקופות.

אנחנו משאירים את העם בחנות ועולים בדרגנוע לארוחת ערב במלון ממילא היפה. גם האוכל בסדר. בבר - יין אדום. אשתי מתה עליך, אומר לי מישהו; בעלי מעריץ אותך, לוחשת לי מישהי. היה שווה לבוא. כולם מתעניינים מה אכתוב על האירוע.

אקי אבני הגיע, אפשר להירגע. את ריטה אני כבר לא רואה. רק זיכרון המגע בינינו נותר לו במרפק, כמו סוף של שיר. עידן רייכל עולה לבמה לשיר משיריו, ואני עולה עם כמה ירושלמים שפגשתי לעשן איזו סיגריה ירושלמית אסלית על גג המלון.

חומר טוב יש להם שם בירושלים, והנוף מהגג עוצר נשימה; העיר העתיקה, החומה, החומה השנייה, מגדל דוד, צריך רק להרים את המבט ממרכז הקניות - שנראה פתאום כעור ומלאכותי עם פסאדת האבן הירושלמית שמנסה לזייף סמטה ירושלמית אמיתית (אחרי שהירושלמים האמיתיים פונו מהמתחם זה כבר, אחרי למעלה מ-35 שנים של תכנון, בנייה, מחלוקות, עיכובים, סכסוכים וחילופי בעלות), עם המותגים הבינלאומיים, עם רשתות הקפה, עם שכונת הרפאים לעשירים - ולהסתכל אחורה, אל ההיסטוריה. אני נזכר בראש העיר שאמר שהחנות של גאפ היא אבן בבניין ירושלים. איזו קרתנות. איזו עליבות. מה לחולצת טריקו ולנצח?

בדרך למטה כולם עוצרים לקחת את המתנות שלהם: חולצה של גאפ, בושם של גאפ, ו-50 שקלים לקנייה בגאפ. אני מוותר, כמו תמיד, ונרדם במונית עוד לפני היציאה מהעיר. קאווה זה מרדים.**