תנו לפישר את רוטשילד 1

"כולה דואר", אמרתי לעצמי בישראלית מדוברת. הרי ביקור בסניף דואר בארץ בדרך כלל קורה אחרי שקיבלתם פתק שמבשר על חבילה שמחכה לכם וגם אז אתם לא מבינים מי זה השולח שכל כך מבקש להעניש אתכם. דואר זה תור מעצבן עם חבלים אדומים בצדדים, או לעתים פקידה שנראית כאילו היא כועסת עליכם באופן אישי.

לעצור את ה"פושעים"

הדואר בצרפת, כמו בארץ, הוא רק סמל. בעוד שבצרפת הוא מסמל שירות ציבורי שמעורר גאווה, בארץ הוא מסמל מגזר ציבורי שרק מחכים להפריט. נזכרתי השבוע באותו ביקור בצרפת, אחרי שנודע כי בנק ישראל התעניין ברכישת 4 קומות במגדל היוקרה רוטשילד 1 בתל-אביב. עבור התקשורת, ההתעניינות הנדל"נית הזאת היתה בגדר "הרמה להנחתה" והתגובות לא איחרו לבוא: "העם צריך לצאת לרחובות ולעצור את הפושעים", זעק אחד הטוקבקיסטים, והוא עוד היה בין העדינים שבהם.

בנק ישראל מחזיק כיום שני בניינים בתל-אביב, בעלות של כמה עשרות מיליוני שקלים. רכישה של 4 קומות במגדל החדש או במגדל אחר, אמורה היתה לבוא במקביל למכירת הבניינים הישנים. שיפוץ של אחד הבניינים, רק לצורך השוואה, עולה גם הוא כמה עשרות מיליונים.

לראייה, כשהבנק החליט לשפץ את הבניין המרכזי שלו בירושלים זה עלה 70 מיליון שקל - כמעט כמו העלות המשוערת של 4 קומות במגדל המפורסם. אבל זה לא ממש מעניין מישהו. הסיפור שאנחנו כל כך אוהבים לספר הוא זה של גוף ציבורי מושחת, עם עובדים מושחתים עוד יותר, שעושה הכל כדי לקחת מהקופה הציבורית. מהכיס שלנו.

הנגיד סטנלי פישר אמנם לא גדל בצרפת, אבל ארה"ב היא דוגמה לא פחות טובה. פישר מכיר מקרוב את הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האמריקני, שזוכה למעמד עצמאי ויוקרתי ביותר במדינה. מספיק להתבונן בבניין המפואר של ה"פד" בוושינגטון, שמזכיר את הבית הלבן, כדי להבין מאיפה פישר מגיע.

שם, פקידים בכירים מסתובבים בלימוזינות ומוזמנים לקוקטיילים נוצצים. יוקרה ושירות ציבורי דווקא כן הולכים ביחד במקומות מסוימים, אבל בישראל יש מי שחושב שהשירות הציבורי חייב להיות אפור. למעשה, רצוי שהאפרוריות שלו תצמיח ריקבון, שיסתיר כל סימן לזוהר.

המגזר הציבורי מושחת?

על-פי סקר שערכה בפברואר האחרון עמותת שבי"ל לשקיפות בינלאומית, 82% מהציבור בישראל סבורים כי המגזר הציבורי הוא המושחת ביותר. מה מביא לתוצאה כזאת? סביר להניח כי מדובר בשילוב בין שירות רע שמקבל האזרח לבין מסע דה-לגיטימציה שמנהלים פקידי האוצר נגד המגזר הציבורי, אליו הם בעצמם משתייכים.

למעשה, אותו מסע דה-לגיטימציה תורם ישירות לשירות הרע שמקבל האזרח - שכן הוא כולל "ייבוש" תקציבים, אי איוש תקנים ורדיפות שונות, שהורסות את השירות עד שהאזרח הקטן מתחנן שמישהו יגאל את כולנו מהנטל ויפריט את המגזר כולו לדעת. המגזר, למען הסר ספק, כולל גם אוניברסיטאות, בתי חולים ממשלתיים, רשויות מקומיות שמנסות להתקיים ועוד כמה גופים קורסים.

המסע הזה נגד המגזר הציבורי עלול להיות בכייה לדורות. הציבור יאבד סופית את האמון בגופים הציבוריים והאפקט המיידי, שכבר מורגש כיום, הוא מעבר הולך וגובר אל הרפואה הפרטית והחינוך הפרטי. בהתחלה זה אולי ימצא חן בעיני האוצר, כי מגמה כזו מאפשרת צמצום של התקצוב הממשלתי, אבל בטווח הארוך זה יעלה לנו ביוקר, בעיקר בצורה של התרחבות אי-השיוויון בחברה.

שלא יהיה ספק, אי שיוויון זו לא סיסמה חברתית ריקה אלא כשל כלכלי. ככל שהכשל הזה חמור יותר, כך הוא מחייב התערבות מסיבית יותר והתערבות פירושה הרבה מאוד כסף בסופו של דבר. אז בפעם הבאה שאתם מקטרים על המגזר הציבורי, תשאלו איך אפשר לשפר אותו ואת מעמדו, במקום לסקול אותו באבנים ולבכות אחר כך.