"איך זה שעברו 12 שנים ועוד לא עשו סרט על אסון המסוקים?" שאל אותי לא מכבר חבר לצוות הטנק, שיחד "בילינו" בתקופה הארורה ההיא בבופור, מחכים לשווא למסוקים שלא יגיעו. עניתי לו את האמת: יש כמה קולנוענים שכבר שוקדים על מלאכת השחזור. סיפרתי שלא מזמן ביקש ממני איש קולנוע צעיר שאספר לו על תקופת שהותי הארוכה בלבנון. בעיקר על מבצע "ענבי זעם" ואסון המסוקים. אמרתי שאני מצטער, הפצע טרי מדי. עברו רק 12 שנה. יש פצעים שלנצח יישארו טריים.
ואולי פצעי נפש לעולם יישארו פתוחים. לוקח זמן רב לפתוח אותם מחדש בלי שיזדהמו. לשמוליק מעוז ("לבנון) ולארי פולמן ("ואלס עם באשיר") נדרש משך זמן של 25 שנה כדי לחשוף את הפצעים. לגלות כי השריטה היא לנצח. גם חלומות הבלהה.
החשש, בעקבות הצלחת שלושת הסרטים על מלחמת לבנון, הוא מזילות הטראומה והפצע. לא קשה לדמיין קולנוענים זריזים כשהם רוכבים על הצלחת סרטי לבנון. למעשה, סביר להניח בעוד שנתיים-שלוש יירד על מסכי הקולנוע מבול של סרטי לבנון. משהו שאנחנו כבר מכירים: סרטי המחסום (בשטחים) - הדור הבא.
סיפורים לא חסרים. מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה, וביניהן 20 שנות לחימה. והאסון הצבאי הגדול ביותר: אסון המסוקים מ-1997, שבו קיפחו את חייהם 73 לוחמים בהתנגשות שני מסוקי יסעור בדרך למוצבים "דלעת" ו"בופור".
וגם המחאה, כשהיא מגיעה באיחור, ניכר שקל להתעסק בה. יש המגדירים את שלושת סרטי לבנון כסרטי "יורים ובוכים". סרטים שקהל הפסטיבלים באירופה נמשך אליהם. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
