ממינכן לרעננה

1. עד היום רשמו קבוצות ישראליות שתי הופעות בצ'מפיונס ליג. זאת של חיפה צפויה להיות השלישית. שלוש הופעות בשבע שנים, כנתון העומד בפני עצמו, זה לא רע. בהתחשב ברמה של הכדורגל הישראלי, לא הוגן לצפות ליותר מזה.

בניגוד לקולגה שלה להופעות בצ'מפיונס ליג (מכבי ת"א), אצל חיפה מסתמן ציר של שגרה: לצד הופעה שנייה בשבע שנים בליגת האלופות, יש לה גם אחת בגביע אופ"א. אלא שהקו המחבר בין כל אותן הופעות שנעשו בקפיצות של אחת בכמה שנים, היא שהכדורגל הישראלי לא תלוי בעצמו ביכולת להבטיח מקום במפעלים האירופיים הנחשבים באמת. הוא עדיין תלוי מאוד בהגרלה במוקדמות.

2. בחיפה נכנסים עכשיו לשלב השני באבולוציה שלהם כמועדון כדורגל. אף מועדון כדורגל ישראלי לא מצא את עצמו קודם במצב הזה. כשיש לך שתי הופעות בצ'מפיונס ליג ואחת בליגה האירופית אתה אמור להגדיר את עצמך בשונה מכפי שתפסת את עצמך עד אותו רגע. הדיבורים של ראשי חיפה על האופן בו נתפס המועדון שלהם באירופה מופרזים מעט, אבל הכיוון נכון. כדי שיספרו אותך באמת, אתה צריך להיות נספר קודם כל בעייני עצמך. פירושו של השלב השני, הוא שחיפה תצטרך להופיע בליגת האלופות עוד פעם אחת בשלוש-ארבע השנים הקרובות. ככה היא תמשיך לבדל את עצמה, כדי שבעוד עשר שנים היא כבר תהיה במעמד של קבוצות ברמתן של אולימפיאקוס, פנאתינייקוס ופנרבחצ'ה, שעבורן הופעה בצ'מפיונס ליג מתקבלת כדבר שבשגרה ביבשת והמשקל של ההגרלה במוקדמות בהקשרן דרמטי פחות.

מאז ששיחקו יחד באותו הבית בצ'מפיונס ליג לפני שבע שנים, הופיעה אולימפיאקוס בשש מתוך שבע פעמים באותו מעמד. זה כל הסיפור, במשפט אחד.

3. ההסתכלות על העתיד היא כרגע המדד המרכזי שיש לבחון את חיפה על פיו. בשונה ממה שהיא רגילה אליו בליגה המקומית, אין לחיפה סיכוי להצליח באמת: היא לא תעבור שלב ולא תתמודד על מקום בגמר השנה בסנטיאגו ברנבאו. זאת סיטואציה מוזרה לקבוצת ספורט הישגית. אין לה רווח לשאוף אליו, אבל יש לה הרבה מה להפסיד. שלב הנבג. אבל זה בדיוק השלב הקריטי להמשך האבולוציה של חיפה.

4. מה ייחשב כהצלחה? בהופעה הראשונה שלה בצ'מפיונס ליג השיגה חיפה שבע נקודות. מכבי ת"א הגיעה לארבע. בהתחשב בהגרלת הבתים ובאיכות הסגל שעמד לרשות שתי הקבוצות, ההישג שלהן שווה. מנצ'סטר יונייטד, לבקוזן ואולימפיאקוס (חיפה), חלשות יותר מיובנטוס, באיירן ואייאקס (מכבי) של אותן שנים. שלא לדבר על תמיר כהן, דגו, לירן כהן וג'ובאניני לעומת פראלייה, ז'וטאוטאס, רוסו ויעקובו.

במובן הזה, חיפה מקבלת את באיירן בזמן: בשלוש השנים האחרונות באיירן כבר יציבה פחות על האוכף בבונדסליגה. היא מעט יותר פגיעה והפתיחה מולה ברמת גן היא ההגרלה הטובה ביותר שחיפה יכולה היתה לבקש כמשחק ראשון. דווקא בורדו צפויה להקשות על חיפה את החיים יותר מקבוצת דרג שלישי. כך שחיפה תצטרך לפחות לשמר את ההישג של שתי ההופעות הקודמות (והמכובדות בסך הכל) של קבוצות ישראליות בצ'מפיונס ליג. בנקודות זה אומר 4-2, כלומר שני משחקים ללא הפסד. כל דבר מעבר לזה יהיה הישג עצום.

5. לכן המבחן המרכזי של חיפה העונה לא אמור להיות הצ'מפיונס ליג, אלא הליגה המקומית. כי אם חיפה רוצה לעשות את הצעד הנוסף, היא צריכה לקחת אליפות בארץ. היא לא צריכה להפסיד אותה בגלל הצ'מפיונס, אלא לקחת אותה בזכותה, נישאת על גלי ההופעה בבמה הכי מרכזית. היא בעיקר צריכה להוכיח שאפשר לרוץ בשני מפעלים במקביל ולצאת מורווחת.

בואו נשים דברים בפרופורציה: חיפה לא נאבקת בליגה הישראלית מול ולנסיה וחטאפה, אלא מול רעננה ובני יהודה. חוסר ההצלחה של קבוצות ישראליות לרוץ בשתי הזירות במקביל הוא לא תולדה של עומק סגל בלבד. הוא לא פחות שאלה של תפיסה וגישה מקצוענית. כדי שחיפה תתחיל לעשות את השינוי בתפיסה, היא חייבת להפסיק להאמין שאת האליפות בשנת 2003 היא הפסידה למכבי ת"א בגלל הריצה בצ'מפיונס. אתה לא מפסיד אליפות בגלל שישה משחקים באירופה, כשבסגל שלך שחקנים כמו יעקובו, רוסו, פראליה וז'וטאוטאס. לכל היותר אתה מפסיד אותה בגלל הקושי לעשות את הסוויץ' מההילה האירופית לליגה שייצר כאן לוזון.

הסגל של חיפה פחות טוב מזה שהיה לה בעונת 2002/2003, אבל בתודעה שלה כמועדון היא כבר אחרי "עונת הפעם הראשונה" בצ'מפיונס ליג. דומה שיש לה גם את המאמן המתאים לייצר את הגישה המתאימה לשמור על האליפות.