לקחת מהחקלאים את הקרקע - באיזו זכות ולשם מה?

ההשתלחות הבלתי מרוסנת בחקלאים ובהתיישבות העובדת, לאור היציאה לתקשורת של שר השיכון ושל מנהל מינהל מקרקעי ישראל, פרצה גם את כללי היסוד של הקניית זכויות על הקרקע ושמירתן. הזהו "צדק חלוקתי"? עם אותו מונח שבו ניגחו את הספסרות בקרקע החקלאית, לא ניתן להתעלם מצדק שיש לעשות דווקא עם החוכרים החקלאיים, כי קרקע לא לוקחים. קרקע ניתנת להשבה בתמורה הולמת ואולי גם ביחס ישיר לשווייה הפוטנציאלי. על הקרקע הזאת שמרו יישובים ותושבים ללא תמורה. בזכותם קמה המדינה. בזכותם עוצבו גבולותיה - גם בפריפריה וגם בעמק חפר ובלב השרון.

בגלי העלייה הקודמים הצפת השוק בקרקעות לבניית יחידות דיור נעשתה כמדיניות מכוונת ובברכת הממשלה. על כך "נענשים" היום היישובים החקלאיים באיבודם לדעת. שינוי הקיבוצים והמושבים ליישובים קהילתיים הוא איננו רק שיווק מגרשים. זהו שינוי מהותי של יישוב עם תרבות, חברה, קהילה, זהות, מסורת ושורשים. תהליך של שינוי כה עמוק בכ-600(!) יישובים לא יביא להגדלת היצע הקרקעות לבניית יחידות דיור, ובוודאי לא יביא להוזלת מחירי הקרקע. עידוד היישובים לשינוי כזה הינו הנצחת הספסרות בקרקע. אם יישוב חקלאי יבחר בכך, יש לשער שיעשה זאת על בסיס תמורה הולמת. את השינוי ראוי לעשות באופן שישתלב בעיבוי עירוני מושכל ולא באופן שיעמיק ויגביר את הפרבור ואת הזחילה שהפכו לתופעות שבכל העולם נאבקים בהן.

תוכנית המתאר הארצית תמ"א 35 מבטאת את מדיניות התכנון הלאומית בישראל. התוכנית מכוונת את הפיתוח העירוני בסביבת הערים בתחום המרקמים העירוניים, ומרסנת את הפיתוח במרחב הכפרי והפתוח. מדיניות מושכלת ומאוזנת הכרחית לשם יצירת מרחב תכנוני חיוני ומתפקד. מדיניות כזו פועלת לחיזוק הערים בבינוי אינטנסיבי איכותי, כאשר סביבן המרחב הכפרי השומר על איכות ורצף השטח הפתוח, שומר על ערכי החקלאות, הטבע, הנוף והמורשת, ומשמר את זהותם ומהותם של היישובים הכפריים. דווקא באזור המרכז ניתנה הדעת לשמירת החייצים הירוקים המונעים את יצירת הרצף הבנוי מחדרה עד גדרה. בהתאם למדיניות זו, את היישובים החקלאיים במרכז יש לחזק כשומרי השטחים הפתוחים ולא ההיפך.

פיזור האוכלוסייה והכוונת מאמצי הפיתוח לפריפריה, לנגב ולגליל הם מיעדיה המוצהרים של התמ"א. זה שנים שבישובים החקלאיים בנגב ובגליל, בהם ניתן לתכנן 450 עד 500 יחידות דיור, עומדים מגרשים ריקים ללא מבקש. מצאי המגרשים הקיים כיום בפריפריה צריך להיות אחד מיעדי השיווק של ממ"י. יצירת מלאי חדש באזור המרכז לא תביא להוזלת מחירי הקרקע כי אם להקפאת הפיתוח בפריפריה.

הצפת המדינה בקרקעות יכולה להיעשות בתכנון מושכל בהתאם למדיניות התכנון הלאומית, ובעיקר על-ידי עיבוי עירוני ועידוד שיווק מגרשים בפריפריה. בגליל ובנגב ראוי להציע בינוי כפרי ואטרקטיבי ולהוזיל את הקרקע לשם משיכת אוכלוסייה צעירה. הקרקעות החקלאיות במרחב הכפרי באזור המרכז, מעבר לייעודן החקלאי ותפקידן בייצור תוצרת חקלאית, צריכות לשרת את הערים באספקת סביבה איכותית ושירותים אקולוגיים מגוונים לטובת הציבור הכללי בישראל. יש לעודד את שימור המורשת החקלאית והכפרית של היישובים הכפריים, ובמקרים בודדים ורלוונטיים לשקול בזהירות את אפשרויות הבינוי בקרקע החקלאית מבלי לפגוע בפיתוח העירוני מחד ובמאמצי הכוונת הפיתוח לפריפריה מאידך.

* הכותבת היא ממלאת מקום מנהל הרשות לתכנון בתחום תכנון ופיתוח הכפר.