השמאל חייב להתנער

הנשמה מלאכותית לגוויה שברק השליך מהגשר ואז מעך את מה שנשאר בסמיטריילר

3 גברים יושבים ומשוחחים. אולי יש אלכוהול ברקע. או קפה הפוך. ועשן תכלכל של סיגר משובח מתאבך אל על. 3 גברים. 40 פלוס. 50 פלוס. חשבון הבנק פלוס פלוס. יושבים ומדברים פוליטיקה.

האחד מחזאי פוליטי. השני עורך דין פוליטי. השלישי מראיין פוליטי. הם מעריכים זה את זה. הם תקשורתיים זה לזה. הם מכירים את כולם - וכולם מכירים אותם.

3 גברים פוליטיים, באמצע החיים, באמצע הקיץ, באמצע נתניהו, באמצע העיתון לאנשים שחושבים את עצמם. מדברים את עצמם לדעת.

למה?

אלדד יניב (עורך הדין) ושמואל הספרי (המחזאי) ניסחו מניפסט על "שמאל לאומי". מעין ניסיון, עוד ניסיון, להנשמה מלאכותית של הגווייה המכונה מפלגת העבודה. זו שאהוד ברק השליך מהגשר ואז עלה על מה שנשאר ממנה עם סמיטריילר.

לפני מספר חודשים נכחתי בניסיון הנשמה קודם, בביתו של חיים אסא. גם הוא לא העלה דבר. גם שם היו הרבה גברים. 40 פלוס. 50 פלוס. חשבון הבנק פלוס פלוס.

3 גברים יושבים ומדברים על מצבו של השמאל. השפה של יניב והספרי גברית. כלומר - בוטה, נמוכה, עולבת. השמאל שלהם מנסה להיות עממי, שטחי ואלים. ממרום מושבם זו תפיסתם את העם שבו הם חיים.

המראיין (ארי שביט) מדובב ושואל שאלות, אך הוא אינו עד או מראיין אובייקטיבי. יש לו אג'נדה. מאז שהתפוצץ לו האספרסו בפיגוע הנורא בקפה מומנט, הוא עצמו הפך לשמאל לאומי. אם זה היה קורה קצת קודם, שביט היה מקבל תפקיד עם בשר באופרת הרוק "מאמי".

אבל הספרי הוא לא הלל מיטלפונקט. המוסר שלו, מתברר, נעצר במקום שבו הוא נעצר אצל חיים רמון. כששביט מזכיר את שמו של השר שהורשע במעשה מגונה, שהדיח 3 נשים לעדות שקר ושהשתמש בעיתון של המדינה בניסיון להכפיש חיילת צעירה, הוא מעורר סימפטיה אצל מרואייניו. הספרי מתקשה לשלוט בעצמו ופולט: "מתלפפת עליך חתיכה בת 18, בלונדינית, ודוחפת לך את הלשון. צריך להיות עשוי מפלדה לעמוד בזה".

וואלה, הספרי.

אז בעצם, מתחת לכסות האידיאולוגית ה"שמאלית לאומית" שלך ושל יניב מסתתר אותו גבר, 40 פלוס, 50 פלוס, חשבון הבנק פלוס פלוס, שמוחל לחיימקה החרמן. שקורץ לו. שמחבב אותו. שמבין לגמרי.

שביט, המוסרי בעיני עצמו, אפילו לא מגיב למשפט הנורא והשקרי עובדתית, שהספרי פולט. אבל מה אפשר כבר לצפות מהמיליה התקשורתי הנבוב הזה, שחברים נוספים בו הוזמנו להביע את דעתם בעמודיו האחרונים של המניפסט.

יניב והספרי, אל תראו אותם כאלה, רק גמרו לכתוב ומיד רצו לספר לחבר'ה.

והחבר'ה הגיבו. ומי בחבר'ה? בדיוק מי שחשבתם. רינו צרור. אמנון אברמוביץ'. רביב דרוקר. ועוד ועוד עיתונאים, שהיו לרגע להוגי דעות ולמבקרי ספרות. וגם ד"ר גדי טאוב.

כמובן.

הספרי ויניב קראו לשמאל להתנער. הם צודקים.

השמאל חייב להתנער. מהם.