חשבון נפש זה הכי קל

אולי עדיף דווקא לעזוב את הנפש לנפשה ליום אחד ופשוט לתת לה, כך סתם, ליהנות

א) היה זה בוקר יפה אז יצאתי לסידורים

הרי אומרים שטוב להתחיל את השנה במעש, וידוע כי מי שעושה סידורים בתחילת השנה מעלה עליו הכתוב שתסתדר לו כל השנה.

היה זה בוקר יפה, כאמור, והשלוליות בצד המדרכה מילאו אותי אושר גדול. רק כמה שעות קודם לכן העיר אותי הגשם באמצע הלילה, דופק על החלון כמו מאהב בסרט ישן. זה אולי לא הכי לאומי, אבל מפלס השלולית ברחוב שלי מעניין אותי יותר ממפלס הכינרת, ומשפיע לי הרבה יותר על מצב הרוח. עד כדי כך, שתוך כדי הליכה קלטתי פתאום שאני שורק לי נעימה עליזה. מי בכלל יכול היה לחשוב על לשרוק - ועוד נעימה עליזה - עד לפני שבוע? נראה שדברים בכל זאת משתנים לטובה. אין כמו סתיו, סתיו זה האביב החדש. מה כבר צופן בחובו האביב עבורנו, עוד קיץ לוהט? הסתיו, לעומתו, הוא הבטחה, או לפחות רמז, לחורף. הסתיו נותן לך רשות לדמיין, לראות קדימה, לנשום עמוק.

אז הלכתי לבנק. שלא כמו עם גופים אחרים שנאלצתי לבוא איתם במגע במסגרת הסידורים, בבנק, כמו תמיד, שררה אווירה חיובית, נעימה ובטוחה בעצמה. שאר הגופים הם נרגנים, מרי נפש, תמיד נותנים לך לחכות שעות על הקו, ואז מנתקים אותך, ואף פעם לא אכפת להם ממך אם קרה שנקלעת לקשיים. הם אטומים, מקובעים ומפוחדים. מרוב פחד, הם מציעים לך עוד ועוד שירותים והטבות שאין בהם דבר אחד טוב ומוצרים שאתה לא צריך. במרכזי השירות תמיד יושבים אנשים שלא רוצים להיות שם, אבל נאלצים לסיים כל משפט ב"שמחתי לעזור" ו"תודה שפנית". השקר מתלעלע בפיהם כמו חצץ, מייבש להם את הגרון וצורב להם בעיניים. חיוכם מזויף, שפת הגוף שלהם תוקפנית. בגלל זה סידורים הם תמיד עניין המשרה מרירות רבה בנפש.

אבל בבנק זה בדיוק ההפך. הבנק פוזיטיבי, שליו ונינוח. אני לא משלה את עצמי, לבנק לא אכפת ממני יותר משאכפת לו מזבוב זקן שמת בערבות קמצ'טקה, סיביר, ובכל זאת, יחסית לרוב הגופים שאני בא איתם במגע, הבנק הוא תמיד מקום נעים יותר, אופטימי במהותו. ומה יש לא להיות אופטימי - הרי כולם תמיד יצטרכו כסף, לא? וכולם תמיד ישלמו עמלה, נכון? אז כן, בנק יכול להיקלע לקשיים ואף להתמוטט, ויש אפילו מנהלי בנקים - כך קראתי ב-G - שלא ישנו שנה שלמה בלילות, ממש כך, אבל בבסיסו הבנק יציב ואיתן, רם ונישא ובטוח בעצמו. הוא דופק אותך בשלווה, בלי למהר. אין לו הדחיפות הנואשת, המבוהלת, שניתן למצוא אצל ספק האינטרנט, לדוגמה, או בחברת הסלולר.

יצאתי מהבנק שמח וטוב לב, מה גם שהיו לי שם סידורים כיפיים יחסית: לעדכן פרטים, לקחת צ'קים, לחתום, להסב, דברים כאלה. אפילו נתנו לי מתנה - לוח שנה.

בדרך חזרה היה לי טלפון והתיישבתי על ספסל. כשנגמרה השיחה הרמתי את העיניים וראיתי שאני יושב על הספסל ליד השופרסל - ממש כמו בשיר של אריאל זילבר. זה מילא את לבי באושר: אין כמו כשהחיים מחקים את האמנות.

ואין על ימים שמתחילים טוב.

ב) אחר כך סרתי לחנות האופניים

מעשה שטן, אבל כל שנה נהיה לי פנצ'ר ממש לפני יום כיפור, וחנויות האופניים - שבימים כתיקונם עומדות די ריקות ולמוכר תמיד יש זמן להחליף לך פנימית בניחותא תוך כדי שיחה נעימה על קפיצים, על מתלים, על כיסאות תינוק ועל גומיות ברקס (ואפילו שאני קצת מתגעגע לפעם, כשהיו מכניסים את הפנימית לדלי מים כדי לראות איפה החור ואז שמים מדבקה, הרי שאני מוצא גם בהחלפת הפנימית כולה אקט די רוחני, בטח בימים אלה, ימי חשבון הנפש) - מלאות, שלא לומר עמוסות בילדים, בבני נוער ובהורים שבאו לרכוש זוג חדש לקראת החג. אני היחיד בחנות המפוצצת הזאת שבא לתקן זוג ישן. כולם רק קונים חדש. איפה הזוג של השנה שעברה?

אז אני עומד לי שם עם האופניים הישנים והכבדים והחלודים שלי, שיצאו מהאופנה הרבה לפני שהילדים האלה שעומדים לפניי בתור נולדו. לבעל חנות האופניים אין זמן לשיחה, אחרי הכול בשבוע הזה הוא עושה את השנתית, אבל הוא שולח לעברי חיוך של הבנה, ואני עונה לו בחיוך משלי. תשאיר אותם פה, הוא אומר, ותחזור בעוד שעה.

אין לי כל-כך לאן ללכת, ואני לא ממהר, אז אני יושב על ספסל מול החנות ופתאום אני קולט שבעוד שנה גם הילדים שלי יתחילו לרכוב על אופניים. מבלי שארצה אני מתחיל לדמיין את זה, ומבלי שארצה אני מתחיל להרגיש גוש כזה מצטבר בגרון. הם ייראו כל-כך חמודים עם הקסדות והאופניים וגלגלי העזר, שאני כבר לא יכול לחכות לזמן שיעבור. אני רואה אותנו רוכבים בשיירה, אני אבא אווזה והם אחריי, וממש בא לי לצאת מכדור הארץ כמו סופרמן, לסובב אותו מהר ולהאיץ את מהלך הזמן, אבל אני מרגיע את עצמי ומחליט לתת לזמן להמשיך ולעבור בקצב שלו: יום אחד ביום.

שעה יכולה לעבור מהר מאוד כשאתה חושב על הילדים שלך. הנה, הפנצ'ר כבר מתוקן. אני משאיר 25 שקלים והולך לשתות קפה עם החבר שלי הטוב אלעד. הוא בדיוק החליט להתחיל לחיות את החיים, אלוהים יודע מה זה אומר. זה לא סתם שהמילה הווה באנגלית היא כמו המילה מתנה, הוא מתלהב כשהאספרסו מגיע.

אל תצטט לי עוגיות מזל, אני אומר לו. ההווה הוא לא מתנה. מתנה זה משהו שמישהו נותן לך, כלומר משהו לא שלך, כלומר משהו עטוף עם פתק החלפה שתקף רק לשבועיים ורק עם קבלה. מה בין זה ובין ההווה? ההווה הוא לא מתנה - אף אחד לא נתן לי את יום הסידורים הזה, אף אחד לא העניק לי בטובו פנצ'ר באופניים עטוף בנייר אריזה מרשרש, אף אחד לא קנה לי שלולית ליד הבית, וגם את המנגינה העליזה ששרקתי לעצמי לא קיבלתי מאף אחד, גם לא את הספסל ליד השופרסל. כל הדברים האלה - רגעים קטנים של שמחה פשוטה, יום רגיל עם אור וגיל - הם שלי. ייצור ביתי לשימוש עצמי. שום מתנה ושום בטיח.

לא ברור אם הוא השתכנע. אני עולה על האופניים ורוכב משם, בירידה מכרם התימנים לכיוון הים אני נזכר שראיתי באינטרנט שדורון צברי, יוצר "מחוברות", אמר שאחת המסקנות שלו מהעונה הראשונה היא שאין אדם שהוא לא מעניין - כולם מעניינים. נכון שאפשר לפקפק בתוקף של המשפט הזה, אבל אני עדיין חושב שזו יופי של מסקנה, כי אם כולם מעניינים זה אומר שגם אני. וגם את. ואתה. וגם הבחורה הכועסת עם החיוך המזויף במרכז השירות.

ג) הגיע הזמן לקחת את הילדים מהגן.

הם נרגשים מאוד: הביאו להם שופר לגן. טו! טו! הם קוראים כל הדרך, ואני חושב אולי כדאי לקחת אותם לבית הכנסת ביום כיפור, שישמעו תקיעת שופר. שנים כבר לא הייתי בבית כנסת. לא שאני מתגעגע, ממש לא, אבל הם בטח ייהנו וזה בטח יהיה נחמד להרכיב אותם על הכתפיים. טוב, נראה.

אחרי כמה דקות הם עוזבים את השופר ומתחילים לקרוא 'ברווז! ברווז!'. עוד לא עבר שבוע מאז הוצב פסל הברווז לזכרו של הגאון דודו גבע ז"ל בכיכר מסריק בתל אביב, והוא כבר הפך למוקד עלייה לרגל לכל הילדים בשכונה, שעולים אליו לרגל לפחות פעם ביום. אולי זה עדיף על בית כנסת, אני אומר לעצמי. השנה נלך לברווז, בית כנסת אולי בשנה הבאה.

ד) איזה יום נהדר וחסר משמעות עובר עליי

שמחות קטנות של יום חולין, ודווקא בחגים, ודווקא בימים הנוראים. אני ממליץ גם לכם על אחד כזה. חשבון נפש כל אחד יכול לעשות, זה מה שאני תמיד אומר, לערבב את הארגזים בבוידעם של הנפש זה הכי קל. עדיף לעזוב את הנפש לנפשה ליום אחד, לתת לה ליהנות מדברים קטנים וחסרי חשיבות, לתת ליום לעבור בקצב שלו. **

הרהור

אין בבנק הדחיפות הנואשת, המבוהלת, של מרכזי שירות אחרים. הוא דופק אותך בשלווה, בלי למהר