מתכנסים בבית

הספרים, הדיסקים הקלאסיים וסרטי הדי.וי.די שיעזרו לכם לעבור את הימים הנוראים

די.ו.י.די קולנוע - מתן שירם

מפגן משחק נדיר

"מילק", ארה"ב 2008, 145 דקות. הפצה: "לב סרטים ובתי קולנוע"

מילק - לסרט מילק (יח


הסרט שביים גאס ואן סנט על הארווי מילק, הפוליטיקאי ההומוסקסואל האמריקני הראשון שהצהיר בפומבי על נטיותיו המיניות, מוצג, שלא בצדק, כסרט ביוגרפי. הסרט חוטא לעובדות ההיסטוריות ולכן אינו יכול להיקרא ביוגרפי. מדויק יותר להגדירו כסרט המבוסס על סיפור אמיתי.

אך יותר משהסרט על הארווי מילק, הסרט הוא על אחד השחקנים הגדולים בתולדות הקולנוע: שון פן, שבגילומו את מילק, שובר עוד שיא עצמי של יכולת משחק. העוצמה, הנוכחות, האינטליגנציה, בשילוב כישרון משחק מבריק ויוצא דופן הוא החוויה האמיתית והגדולה של הסרט. הוא הסיבה ללכת ולשכור את "מילק", ועדיף יממה אחת קודם.

הירצחו של מילק על ידי דו וייט, יריבו הפוליטי במועצת סן פרנסיסקו, הסעיר את סן פרנסיסקו של שנות ה-70. אך לא פחות מכך, הסעיר את העיר ואת ארה"ב כולה רצח שביצע וייט דקות ספורות קודם לכן, כשקצר את חייו של ראש העיר ג'ורג' מוסקוני, בעקבות סירובו להחזיר את וייט למועצת העיר (וייט התפטר ואז חזר בו).

הסצנה שבה וייט יורה למוות במילק היא סצנה תמוהה. אין רמזים קרימינולוגיים מקדימים לאירוע. אין רקע שמבסס את המניע או את המצב הנפשי של וייט. גם הרצח של מוסקוני מועבר באופן שטחי עד מרומז.

הקהל אמור לנחש שמילק נרצח בשל נטיותיו המיניות, ולהתייחס אליו כגיבור שהקריב עצמו על מזבח הקהילה ההומו לסבית.

אם הסרט היה מוצג כדרמה המבוססת על סיפור אמיתי, אפשר היה לקבל כל שינוי שעלה ברוחו של התסריטאי (דאסטין לאנס בלייק). אבל לעוות את העובדות כדי להפוך את מילק החביב לסמל, הרי שזוהי מניפולציה זולה ולא קטנה כלל. *

מבוים לתפארת

"חלון פנורמי", ארה"ב 2008, 114 דקות. הפצה: "NMC יונייטד"

חלון פנורמי


סם מנדז, הבמאי של "חלון פנוראמי" עשה שיקול מסחרי לחלוטין כשהחליט לגייס את לאונרדו די קאפריו לתפקיד הראשי לצד רעייתו, השחקנית קייט וינסלט, וחבל שכך. זאת למרות שדי קאפריו יפה התואר מביא קהל, ובנוסף מדובר באיחוד קולנועי מרגש, מבחינה תקשורתית, בינו בין וינסלט, שכיכבו יחדיו בשובר הקופות של שנות ה-90 "טיטאניק".

המזל של מנדז הוא שהדמות של פרנק, שאותה מגלם די קאפריו, היא בעלת אישיות בוגדנית ונכלולית. וכך, אפשר לייחס את המשחק המוגזם של הכוכב יפה התואר לאישיות של הדמות. כמובן, כל עוד מתעלמים מהמבטים התכופים של די קאפריו לעבר המצלמה. אם מיישמים את המהלך הזה, אפשר בהחלט ליהנות מסרט אינטליגנטי ומעניין, מעוצב ומבוים לתפארת. *

הקושי שבמחילה

"שלושה קופים", טורקיה 2008, 104 דקות. הפצה: "אורלנדו"

שלושה קופים / צלם יחצ


כמה שהסרט "שלושה קופים" הולם את יום הכיפורים. הוא עוסק בקושי שבמחילה ובהשלמה עמה. למרות שהדמויות זקוקות לצום ממושך הרבה יותר מיממה כדי לכפר על מעשיהן. מצד שני, הלוא גם חלק לא קטן מהצמים בישראל זקוק להרעבה משמעותית יותר, וגם זה לא היה מסייע להיטהרות.

העלילה מספרת את סיפורה של משפחה בת המעמד הבינוני בטורקיה, שמתמודדת עם מצב מאוד לא שגרתי: אב המשפחה נאלץ לחפות על פשע שביצע הבוס שלו, ובלי יותר מדי הפצרות מצד הבוס (והבטחות כוזבות על הבטחת הכנסה עתידית) נשלח האיש לכלא במקומו. עם שחרורו, הוא מגלה שהמעסיק ניצל את משך שהותו בכלא בשביל לנהל רומן עם אשתו.

כבר מזמן כתבנו שצריך ללמוד מנורי בילגה סיילן, התסריטאי, הבמאי, הצלם והמפיק של הסרט, איך לעשות קולנוע זול, אמנותי וטוב. סיילן הוא קולנוען ריכוזי וקשוח, שמעדיף לממן בעצמו את סרטיו, גם אם זה אומר ללהק את משפחתו וחבריו, ולהפוך את סלון ביתו ללוקיישן המרכזי של הסרט. כמו סרטיו הקודמים, גם "שלושה קופים" עוסק בבחינת ערכי המוסר הנמוכים של בני האדם, ומצליח ליצור עניין, על אף שהמסקנה ידועה מראש. *

די.וי.די קלאסי - עומר שומרוני

מוצרט מושלם

מוצרט - קונצ'רטי לפסנתר מס' 23 ו-24. תזמורת קליבלנד. מנגנת ומנצחת: מיצוקו אושידה. דיסק "דקה"

מיצוקו אושידה, מוצרט, קלאסי / צלם יחצ


וואוו, איזה יופי. הפסנתרנית היפנית מיצוקו אושידה (Mitsuko Uchida) היא אחת מהפרשניות האהובות עלי ביותר במוזיקה לפסנתר של מוצרט, בזכות שילוב של רגישות מוזיקלית ועומק הבעה יוצאי דופן. כשהיא מנגנת היא נמצאת לגמרי בתוך המוזיקה, ואת המעורבות הטוטאלית הזו שומעים גם בביצועי אודיו.

הדיסק החדש של אושידה הגיע ממש בימים אלו לחנויות, והוא מעניק למעלה משעה של עונג צרוף. בדיסק יש שניים מהקונצ'רטי לפסנתר היפים והמבוצעים ביותר ברפרטואר של מוצרט: מס' 24 (בדו מינור) ומס' 23 (בלה מז'ור). זו מוזיקה שבביצוע טוב יכולה לתת חוויה מוזיקלית עילאית, וזה בדיוק מה שיש פה. אושידה מנצחת מהמקלדת על תזמורת קליבלנד, שמלווה בצליל חם ועשיר.

אבל עיקר העניין נמצא כצפוי בפסנתרנית, שמפגינה גמישות ורגישות שלא מהעולם הזה. התוצאה היא ביצוע נפלא למוזיקה נפלאה, תזכורת טובה לזה שעדיין יש בעולם יופי שאפשר לתאר רק כ"נשגב". *

תפילה מוזיקלית

פרגולזי - סטאבט מאטר ועוד. תזמורת מוצרט. מנצח: קלאודיו אבאדו. דיסק "ארכיב"

פרגולזי, קלאסי / צלם יחצ


לאוהבי מוזיקה עמוקה ומהורהרת המועמדת הטבעית היא ה"סטאבט מאטר" של פרגולזי - יצירה דתית-רוחנית, המתארת את סיבלה של מאריה מול בנה הצלוב. הביצוע החדש הזה ליצירה, של קלאודיו אבאדו הגדול, זוכה לבאזז רציני בשבועות האחרונים בעולם המוזיקה.

זהו הראשון בסידרה של שלושה דיסקים בניצוחו של אבאדו, שמוקדשים למוזיקה של ג'ובאני באטיסטה פרגולזי (Pergolesi). הסידרה היא לכבוד "שנת פרגולזי" שתחול ב-2010, לרגל 300 שנה להולדתו.

סידרת הדיסקים הוקלטה בקונצרטים חיים שבהם מנגנת "תזמורת מוצרט" מבולוניה, תזמורת צעירים שאבאדו עצמו הקים וטיפח. לדיסק הראשון נבחרו שתיים מהיצירות הקוליות המוכרות והאהובות ביותר של פרגולזי - ה"סטאבט מאטר" וה"סלבה רג'ינה". ביניהן יש הפוגה אינסטרומנטלית עם הקונצ'רטו הפחות מוכר לכינור, בביצוע כנר הבארוק ג'וליאנו קרמיניולה (Carmignola).

זו לא יצירת מופת, אבל יש בו רעיונות נחמדים והביצוע של קרמיניולה - מגדולי כנרי הבארוק כיום - פנטסטי.

היצירה המסיימת היא ה"סלבה רג'ינה", שבה מככבת זמרת הסופרן ג'וליה קלייטר (Kleiter). לא הכרתי את הזמרת הזו קודם, וזה גילוי מסעיר: יש לה צבע קולי עמוק ומיוחד, והביצוע מרגש בהתאם. כדאי מאד להכיר. *

ברוקנר מלוצרן

ברוקנר - סימפוניה מס' 7, בטהובן - קונצ'רטו לפסנתר מס' 3. מנצח: קלאודיו אבאדו. די.וי.די EuroArts

ברוקנר, בטהובן, קלאסי / צלם יחצ


משהו לאלו שאוהבים לראות את המוזיקה ולא רק לשמוע אותה. גם הפעם המנצח הוא קלאודיו אבאדו, רק שהפעם מדובר בהקלטת די.וי.די מצולמת. זוהי הקלטה של קונצרט חי, שנעשה במסגרת פסטיבל לוצרן בשנת 2005. בתכנית שתי יצירות מלב הרפרטואר: הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של בטהובן עם הסולן אלפרד ברנדל (Brendel), והסימפוניה המונומנטלית מס' 7 של ברוקנר.

הביצועים, כצפוי, טובים מאד. התזמורת מעולה, ואבאדו - שנראה מאושש למדי אחרי שהחלים מסרטן הקיבה, מנצח בסגנון רגיש ובכריזמה מאופקת. ההקלטה חדשה, כך שאיכות השמע טובה והצילום מבריק ומלא צבע. ההסתייגות היחידה והקלה היא מאלפרד ברנדל, הפסנתרן, והיא נוגעת יותר לנוכחות הבימתית שלו (המנותקת קצת) ופחות לנגינה (שהיא דווקא מקורית ומעניינת).

למי שלא מכיר את הסימפוניה השביעית של ברוקנר כדאי לשים לב במיוחד לפרק השני, שבו חיבר המלחין מצבה מוזיקלית לזיכרו של ריכרד וגנר. כדי לחדד את ההקדשה מככבת בפרק סוללת "טובות וגנר" (Wagner Tuba) - כלי נשיפה מיוחדים ממתכת, שפותחו באופן ספציפי עבור האופרות של המלחין הגרמני השנוי במחלוקת.

ספרים - קובי קמין

הדבר הגדול הבא

"נערה עם קעקוע דרקון", סטיג לרסון. הוצאת מודן

נערה עם קעקוע דרקון / צלם יחצ


מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי שהפסיד במשפט, מקבל הצעה מוזרה.

הנריק וגנר, בעבר מראשי התעשייה בשוודיה, מבקש לחקור את נסיבות היעלמותה לפני 40 שנים של קרובת משפחתו בהיותה בביקור באי הפרטי המשפחתי.

למרות שבתחילה חושב מיכאל שהתעשיין מבזבז את זמנו, הוא לוקח על עצמו לכתוב את הביוגרפיה המשפחתית של וגנר ולפתור את התעלומה. לצדו של מיכאל עומדת ליסבת, נערה בעלת תסמונת אספרגר, בעלת כישרון יוצא דופן בשימוש במחשבים ובאיתור מידע.

מזה כמה שנים נדמה שספרות המתח מדשדשת בהמתנה ל'דבר הגדול הבא' - יצירה המתנשאת מעל לסטנדרט שהקורא הורגל אליו. בראון, גרישם, פיינדר ודומיו, שייכים ליצירות שהזמן יכרסם ברלוונטיות שלהם. מאז ומתמיד נחשבו המותחנים לסוגה נחותה ביחס לספרות היפה, ספרים שנכתבים במקצוענות מעוררת הערכה, אך אינם מכילים חומר הראוי להיזכר לדורות.

לעיתים, קורה וספרים מסוימים מצליחים לחצות את הקווים. במובן זה, "נערה עם קעקוע דרקון" חורג ממימד הזמן וחובבי מתח והיסטוריה יוכלו להתענג עליו גם בעוד שנים.

עבורי, נערה עם קעקוע דרקון הוא הוא "הדבר הגדול הבא". *

אבודים באיראן

"מגילת זכויות הירח", רון לשם. הוצאת כנרת זמורה ביתן

מגילת זכויות הירח / צלם יחצ


לרון לשם, מחבר הספר, יש אתגר כפול. מחד, תחקיר מעמיק ומקיף בן שלוש שנים על חיי העם האירני תחת המשטר הדתי צריך להפוך לסיפור. מאידך, הסיפור חייב להיות מעניין דיו כדי להסביר לקורא הישראלי כי כמו כאן גם שם, בני האדם הם בני אדם והחיים אינם כפי שהם נראים בפילטר התקשורת והפוליטיקה.

לצורך עמידה באותו האתגר בוחר לשם בקאמי סוהיל, סטודנט איראני המגיע מהפרובינציה לעיר הגדולה, למרכז הקיום הרוחני - טהרן. קאמי מתגורר אצל דודתו, כוכבת עבר החולמת על הימים ההם שלפני המשטר הדתי.

הוא מתאהב בנילופר המקסימה, חווה את חיי היום יום בתרבות הכמו-מחתרתית והכמו-מודרנית הרוחשת מתחת לפני השטח, תרבות המסתייעת בהעלמת עין של המשטר, ומתעמת עם שלל הבעיות הגדולות של התקופה - סקס, דת, הומוסקסואליות, געגועים לעבר ותקוות לעתיד, התבגרות ושאר נושאים הטורדים את בני גילו תחת כל משטר שהוא.

לשם עומד בהצטיינות בחלקו הראשון של האתגר וממצה עד תום את כשרון הכתיבה שבו ניחן. מאידך, לפרקים נדמה כי לשם מאבד מעט את המומנטום. השתלשלות המאורעות לאורך הספר יותר משהיא הגיונית וסבירה - אוכפת את עצמה על הקורא כדי להתאים למסר שאותו רוצה לשם להעביר.

ולמרות זאת: סיפור יש, מתח יש, עניין יש, הנאה מהקריאה יש, ומי צריך יותר מזה? *

בנבכי ימי הביניים

"השקרן מאומבריה", ביארנה רויטר. הוצאת כתר/קרן

השקרן מאומבריה /צלם יחצ


נדמה לי כי לא אשגה אם אקבע כי הצלחתו יוצאת הדופן של ספר המתח הבינוני "צופן דה וינצ'י" גרמה למיליוני קוראים ולכמה אלפי כותבים מוכשרים יותר או פחות לכוון את כתיבתם לעולם המוזר, האכזרי והמטריד של ימי הביניים.

תעלומות, הרפתקאות שונות ומשונות, מגיפת הדבר, עולמה הסודי של הכנסייה הנוצרית ושאר תופינים מציפים את המדפים בשפע ספרים המגובים בפרטים, תחקירים, שמות ותיאורים על אחת התקופות המלהיבות ומגרות הדמיון ביותר בתולדות התרבות המערבית.

לתוך אותה הקלחת נוחת הספר "השקרן מאומבריה". קריאה מהירה בכתוב על גבו מעוררת את הרושם כי הספר אינו שונה משאר הירקות הספרותיים הרכובים על גל העניין הנ"ל: ג'וזפה עמנואלה פגמינו, סוחר ונוכל, אוסף אליו את ארתורו רפה השכל ויחדיו הם יוצאים להשיג את קצה ציפורנו של השטן כדי להכין שיקוי המעניק חיי נצח. ומכאן, קדימה להרפתקאות.

מאידך, מקריאה זריזה של הדפים הראשונים מבין הקורא כי עליו לשנות את כל דעותיו הקדומות ולא, יחמיץ את אותה הפנינה המוחזקת בידיו שלו. השקרן מאומבריה כתוב טוב. שפה עשירה, גבוהה במידה המצופה מתקופת ימי הביניים וקלה מספיק על מנת להיות מובנת גם לקורא בן ימינו, הדמויות משכנעות ומעוררות הזדהות והתיאורים של חיי היומיום, של המחשבות החולפות במוחם של הדמויות מצוינים, בקיצור - תענוג. *

צרו איתנו קשר *5988