מיתוס מספר 1: אפשר להרוויח בכדורגל

המשבר הכלכלי לא פגע בכדורגל מסיבה פשוטה: הכדורגל תמיד במשבר כלכלי ■ כשזה נוגע לענף הזה, אף גוף פיננסי לא ממהר לגבות את החובות העצומים; זה לא פופולרי ולא מצטלם טוב לצאת נגד מועדוני כדורגל

"החובות מצטברים בגלל המשכורות של השחקנים. לא בגלל שקבוצות קונות כדורי-רגל". כך מתאר פרנסיסקו רוקה, מנכ"ל הליגה הספרדית, את האנשים שממנכ"לים את הכדורגל העולמי.

לכולנו יש פנטזיה להיות זבוב על הקיר בחדר שבו מתכנסים האנשים שמנהלים את העולם. במונחי כדורגל, מפגש כזה התרחש בשבוע שעבר בציריך, שם התקיים הכנס השנתי של האנשים החשובים בתחום. סוכנים, לוביסטים ומנהלי קבוצות התכנסו יחד בפרבר שווייצרי כדי לדסקס את העתיד העסקי של הכדורגל. מוקדם יותר החודש, כלכלני ספורט נפגשו בבניין משרדים מטונף בפריז. המסקנה הכואבת משני המפגשים האלו זהה: כמעט ולא קיימים מועדוני כדורגל שיצליחו אי פעם להרוויח כסף. האשליה שהכדורגל הוא ביזנס מתה.

סיפורי אימה

ההפסדים העצומים של הכדורגל הקדימו את המשבר הכלכלי. אגון פרנק, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ציריך, אמר בפריז: "בליגות הגדולות של אירופה יש משבר כלכלי. אבל אין לו שום קשר למשבר הכלכלי העולמי. המשבר הכלכלי של הכדורגל הוא מובנה ותמיד היה שם". אפשר לגבות את דבריו של פרנק עם נתונים: אפילו לפני שהמיתון העולמי התפשט, פורסם כי החוב הכולל של מועדוני הפרמיירליג מסתכם ב-3.3 מיליארד אירו. בליגה הספרדית הסכום מתקרב ל-4 מיליארד אירו. לכל מדינה יש את סיפורי האימים שלה.

"אנחנו חייבים לקיים את עצמנו איכשהו", יורים המועדונים בתגובה את הקלישאה הגלובאלית החדשה. למעשה, הם מקיימים את עצמם בצורה נפלאה. פרנסיסקו רוקה מאבחן שהרבה קבוצות ספרדיות הגיעו לפשיטת רגל, אבל מוסיף שאותן קבוצות מעולם לא נמחקו מהמפה. אותו דבר קורה גם באנגליה, כשעשרות קבוצות מקצועניות הגיעו למצבי אי-נזילות חמורים, אך רק אחת מהן נעלמה: אלדרשוט. אחר-כך אלדרשוט קמה מחדש תחת אותו שם. מועדוני כדורגל שורדים אפילו אם הם מתרסקים כלכלית. אי אפשר "לקיים את עצמך" בצורה טובה יותר מזאת.

למועדונים מובטחים חיי נצח בעיקר בגלל שהמלווים שלהם משתדלים מאוד שלא להוריד את השאלטר. המותג שעומד מאחורי מועדון חזק מספיק כדי לעשות צחוק מהבנקאים וגובי המיסים, וכך יכולים המועדונים להכניס את עצמם לחובות ללא חשש.

חובות מוחקים, לא גובים

המשבר הכלכלי העולמי הבהיר עד כמה תעשיית הכדורגל חסרת תקווה. פתאום נהייה ברור מאליו שרוב המועדונים בחיים לא יצליחו לייצר רווחים. חלק קטן מהם שואפים לרווחיות מסוג אחר: הם מפוצצים כל אירו שהם מצליחים ללוות על שחקנים נוצצים, וכך הם מרצים את התקשורת והאוהדים, ומגשימים את הפנטזיות האישיות שלהם. בכך הם יוצרים מצב שהכדורגל הוא בכלל מירוץ חימוש, לא ביזנס.

חלק גדול מהחוב של קבוצות הכדורגל לעולם לא יוחזר, אלא יימחק. חובות גדולים במיוחד יולאמו. במדינות רבות הכדורגל מתקיים על חשבון תמיכה ממשלתית. הדוגמה הבולטת לכך היא ארגנטינה: בחודש שעבר חילצה ממשלת ארגנטינה את מועדוני הליגה הבכירה שנפלו לחובות של כ-124.7 מיליון דולר על-ידי "רכישת" זכויות השידור בסכום של כ-104 מיליון אירו. כמעט פי שלושה מהמחיר הקודם של הזכויות, אותו שילמו התחנות המקומיות.

באנגליה ואיטליה, ממשלות קיבלו בשקט ובהכנעה את העובדה שקבוצות רבות לעולם לא יחזירו את חובות המס שלהן. בהולנד, העיריות מצילות דרך קבע קבוצות שלא מצליחות להשתלט על הבזבוזים שלהן. משלמי המיסים מממנים את מכוניות הפורשה של שחקני הכדורגל. למזלן של הממשלות והעיריות, הכדורגל הוא תעשייה זולה במיוחד: בעונת 20007/08, ההכנסות הכוללות של הכדורגל המקצועני באירופה הסתכמו ב-14.6 מיליארד אירו - כרבע מההכנסות של רשת הקמעונאות הבריטית טסקו.

במספר מדינות סלחו בעבר למועדונים שנכנסו לחובות עמוקים. אחר-כך המועדונים שוב נפלו לחובות, אחרי שהבינו ששום דבר לא באמת מאיים על קיומם. אולי בפעם הבאה אותם מועדונים כבר לא יזכו לקבל הלוואות באמצעות מכירת פנטזיות על רווחים עתידיים.

ומה לגבי הבנקים? גם הם מוכנים לספוג הכל עבור הכדורגל. רק שעכשיו הם מקבלים עונש על כך שחשבו שהכדורגל הוא ביזנס. מדהים שהבנק הקואופרטיבי של בריטניה העניק הלוואות של מיליונים לשפילד וונסדיי שקרסה.

נותרו רק שני מודלים כלכליים בכדורגל כיום. הראשון עובד עבור שישה מועדונים בערך, במיוחד אצל מנצ'סטר יונייטד וברצלונה: כשהקבוצה שלך היא מותג גלובאלי כל כך ענק, אתה יכול לייצר מספיק כסף כדי לשלם לשחקנים גדולים. השני הוא המודל שנמצא בצמיחה מתמדת והוא מתבסס על "שוגר דדי": מוצאים איזה שייח' ערבי שרוכש את הקבוצה כצעצוע.

המשמעות של כל הדברים האלו פשוטה: הגיעה סופה של העמדת הפנים כאילו הכדורגל הוא ביזנס. המנכ"לים בציריך סוף סוף הבינו שהם אינם מנהלים את טסקו. אפילו לא את ליהמן ברדרס. במקרה הטוב ביותר, יום אחד המועדונים שלהם יתנהלו כמו מוזיאונים: מוסדות קהילתיים שהמטרה הכלכלית היחידה שלהם היא לסיים את החודש.