ישראל איננה מדינה יהודית

בנימין נתניהו דורש מהפלסטינים וממדינות ערב להכיר בישראל כמדינה יהודית. אולם תביעתו נעדרת בסיס מדיני, משפטי ומוסרי מהטעם הפשוט שישראל איננה מדינה יהודית.

לו ישראל הייתה מדינה יהודית, או מדינת העם היהודי, היא הייתה שייכת לעם היהודי, המשפט הנוהג בה היה חוקי ההלכה של הדת היהודית והמשטר הפוליטי שלה היה תיאוקרטיה יהודית ולא דמוקרטיה פרלמנטארית.

העובדה ש-75% מאוכלוסיית המדינה הינם יהודים אינה הופכת את ישראל למדינה יהודית. לעם היהודי אין זכות בחירה לכנסת ואין לו נציגים בה. בעלי המניות של ישראל הינם אזרחיה, כולל מי שאינם יהודים. המשפט הנהוג במדינה הוא חילוני, למעט דיני אישות, ותרבותה הפוליטית ומוסדותיה הינם דמוקרטיים.

למעשה, ההיבט הפורמלי היחיד המפלה יהודים לטובה בישראל הוא חוק השבות. כפי שפרופ' אהרון ברק ניסח זאת בנאום 'המחלוקת' המפורסם, "ליהודים יש מפתח מיוחד כדי להיכנס למדינה הזאת. זהו חוק השבות. אבל ברגע שאנחנו בבית, כאן במדינה, כולנו שווים". לכן סיכם פרופ' ברק שהוא אינו רואה סתירה בין 'יהודית',דמוקרטית' ו'כל אזרחיה'. לדידו, ישראל היא "מדינה בעלת ערכים יהודים ודמוקרטים. מצד שני אני מאמין שזוהי מדינת כל אזרחיה."(הארץ, 30.6.2009)

מעבר לחוק השבות נדמה שאין בישראל אפליה פורמאלית בין יהודים לשאינם יהודים, ושלכולם זכויות שוות. אך המגזר הערבי והמגזר החרדי נהנים מזכויות יתר: ערבים וחרדים אינם משרתים בצבא ובכך חוסכים מבניהם שלוש שנות שירות, ומבנותיהם שנתיים.

חלק ניכר מהמגזר החרדי ש"תורתו אומנותו" גם פטור ממעגל התעסוקה, נסמך, בין השאר, על תמיכות המופקות ממיסוי שאר האוכלוסייה ולכן נהנה מזכות היתר של 'אוכלי חינם'. בישראל קיימת אפוא אפליה נגד רוב האוכלוסייה לטובת מגזרי המיעוטים, הערבי והחרדי. מעבר למרחב הסטטוטורי, הבעיה האמיתית של שוויון ואי שוויון בישראל אינה בתחום הפורמאלי של זכויות וחובות אלא בתחום הריאלי של העדפות מול קיפוח. המיעוט הערבי בישראל אמנם נהנה משוויון דה-יורה אך סובל מאי שוויון דה-פקטו: כמעט שאין משכירים או מוכרים נדל"ן לערבים, קיימת לגביהם אפליה גלויה בקבלה לעבודה, בסוגי משרות שהן 'מחוץ לתחום', ובקידום מקצועי וארגוני.

הקיפוח הריאלי של המיעוט הערבי יונק מהתהום הפעורה בין שתי התרבויות, היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית, כמו גם מתפיסת המיעוט הערבי כעוין לרוב היהודי במדינה והזדהותו עם העם הפלסטיני והעולם הערבי סביבנו. ראיית המיעוט הערבי כ"סוס טרויאני" התחדדה בבחירות האחרונות עם הקריאה של ישראל ביתנו ל"מבחן הנאמנות" והיא מקבלת רוח גבית מההתלהמות הקולקטיבית של הח"כים הערביים, ההקצנה של "ועדת המעקב" והשתלחויותיו של השיך סאלח.

קריאתו של נתניהו להכרה בישראל כמדינה יהודית מצטרפת ל"מבחן הנאמנות" של ישראל ביתנו בליבוי הקיטוב בין הרוב היהודי למיעוט הערבי ומרחיקה את מימוש חזונו האזרחי של פרופ' ברק בדבר דו קיום אמיתי בין 'יהודית ודמוקרטית' ל'כול אזרחיה'. *

הכותב הוא יו"ר כלמוביל ישראל