בימאי הבית של החמאס

אז מחר (ו') ישוחררו עשרים אסירות פלסטיניות שלאף אחת מהן - לדאבונה, אני בטוח - אין דם על הידיים ורובן המוחלט עמד להשתחרר בכל מקרה מהכלא הישראלי בקרוב. תמורתן תקבל ישראל קלטת בת כדקה מהזמן האחרון בה נראה גלעד שליט חי ובריא. רוב הציבור הישראלי, על-פי סקר שנערך אתמול (ד'), סבור כי מדובר בעסקה טובה. 20 אסירים תמורת דקה - אחלה דיל.

צוות המשא-ומתן, קראתי, נוטה שלא לפרסם את הקלטת, וגם החמאס הודיע כי לא יעשה זאת. בעוד מילה של החמאס היא בדרך-כלל מילה, הרי שמהנטייה של הצד הישראלי שלא לפרסם אפשר להסיק באופן די נחרץ כי כולנו נצפה בקלטת עוד לפני שנפרק את הסוכות.

אין סיכוי שהם יוכלו לעמוד בלחץ הכבד שאני בטוח כי מופעל עליהם כרגע מצד כל כלי התקשורת, הכתובה, המקוונת והמשודרת. אחרי הכול, גם להם, כלומר לנו, מגיע. גלעד שליט הוא הרי הילד של כולנו, ו"אנחנו המשפחה שלו" - כמו שאמר אתמול פואד. ואם משפחה - אז משפחה עד הסוף.

אבל השאלה היא לא אם מגיע לנו, כי תמיד מגיע לנו. אני מרגיש שבאופן אישי מגיע לי גם מגיע - הרי כל אחת מהאסירות הפלסטיניות ששוחררו היתה דוקרת אותי בשמחה. ואם כך הוא הדבר - מי יעז לומר לי שלא מגיע לראות מה קיבלתי, או קיבלנו, תמורת שחרורן?

אבל זו לא השאלה, או לפחות לא השאלה היחידה. שאלה אחרת היא מה תיתן לנו הצפייה בקלטת - מלבד קתרזיס רגעי במקרה הטוב (הילד חי) או דיכאון במקרה הטוב פחות (הילד נראה לא טוב)? למה אנחנו צריכים לראות את זה בעצם? תנו למשפחה להתייחד, תנו למומחים לעבור עליה ולהסיק ממנה כמה שיותר, מה זה ייתן אם ישליכו אותה למלתעות של השיח הציבורי? עוד חמשת אלפים טוקבקים?

עוד שאלה היא: האם לפרסם את הקלטת יהיה הדבר הנכון? כרגע מסכימים כולם כי האפקט הציבורי של הצפייה בקלטת יהיה הפעלת לחץ לשחרורו המיידי של שליט בכל מחיר, שהוא נקוב וידוע כבר הרבה זמן. הרי אם להאמין למומחים כמו אהוד יערי וצדוק יחזקאלי זה בדיוק התכנון של החמאס, לא? והם הרי יודעים, שלא כמו רוב הציבור בארץ הם מבינים ערבית.

אפקט הפוך

האמנם? כשבוחנים את האפקט הציבורי של פרסום קלטת השמע עם קולו של שליט והמכתב בכתב-ידו, לא ברור עד כמה זה נכון ועד כמה הלחץ עבד. הציבור התגייס בהמוניו מבחינה רגשית, רבים שינו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק, ובמסעדה ליד הבית שלי אפילו שמו כיסא ועליו שלט "שמור לגלעד שליט". "צבא החברים של גלעד" הולך ומתרחב, ובפרויקטים המיוחדים שנערכו באתרי האינטרנט לקראת יום הכיפורים כולם ביקשו סליחה מגלעד. לציבור אכפת, לציבור כואב, הכול נכון. אבל נכון גם שלא הרבה קרה בפועל. עובדה.

ואולי, רק אולי, האפקט של הצפייה בקלטת יהיה הפוך לגמרי? אולי, רק אולי, נחשוב (גם אם נתבייש לומר את זה בקול רם) שהנה, עובדה - הילד חי ובריא. נכון, מצבו לא טוב, כפי שחוזרים ומדגישים בפנינו השכם והערב. ספר שלם הרי נכתב על זה, ועיתונאי הושעה מעבודתו בגלל סוגיה של ראשוניות.

אבל אולי, רק אולי, יחשוב הציבור (ולא פחות ממנו, מנהיגיו) כי אם גלעד שליט חי ובריא - הרי שאולי לא צריך למהר יותר מדי, ואפשר לחזור ולעבור על רשימת המחבלים המיועדים לשחרור ולהתמקח עוד קצת.

מי יודע מה יעבור לציבור הישראלי ולמנהיגיו בראש? לחזות את הלך-הרוח של הציבור זה לא כל-כך קל כמו שחושבים בחמאס, ולהבדיל בתקשורת. הרי בכל תחום אחר בחיים שלנו פה אנחנו נוטים לדחות כל דבר עד שהוא לא מגיע למצב אקוטי, ואז אנחנו דוחים אותו עוד קצת. אין לדעת מה יילד יום ומה תהיה ההשפעה.

שאלה של תאורה

נכון לעכשיו, נדמה כי האפקט תלוי כולו בבימאי הבית של החמאס. האם יבחר, כמו הנבלות באל-קעידה, להראות את שליט כשהוא כפות ומאחוריו עומדים שני רעולי פנים עם נשקים שלופים - או אולי יבחר ללכת דווקא על קו נקי, בה ייראה גלעד בחולצה נקייה יושב ליד שולחן כתיבה? זה הכול שאלה של תאורה. בידיו של בימאי הבית המסתורי של החמאס נמצא המפתח.

במשך הימים הקרובים, עד לפרסום הבלתי נמנע של הקלטת, יוסיפו לבלבל אותנו עם מונחים חדשים כמו "אימות חיים" או "צעד בונה אמון מוגבל", וימשיכו להסביר לנו כי "הדרך עוד ארוכה". רוני דניאל הבטיח, פחות או יותר, כי בנובמבר-דצמבר שליט יהיה בבית.

והכי מעצבן: עד שתפורסם הקלטת נעבור את הטקס המקומם בו יודעי הדבר שזכו לצפות בה לפנינו מספרים לנו - בלי לספר כמובן, אבל עם נימה מרגיזה של זה שיודע יותר - מה יש בה.