מותר לרסק את הסלולרי אם בא לי

המוכר נבהל וקרא למשטרה שבאה מיד. בכל זאת iPhone, ועם -iPhone לא מתעסקים. בחגורתו של גודריץ' היה תחוב אקדח, והוא נעצר בעוון הפרעת הסדר הציבורי או משהו כזה. ל-iPhone שלום, הוא נלקח מגודריץ', נעטף בשמיכה ונמסר לאדם אחר שיתייחס אליו טוב יותר.

זו לא היתה הפעם הראשונה וודאי שלא האחרונה, בה למישהו בא לרצוח את המכשיר שלו - סלולרי, ממיר או מחשב נייד. אבל עד כמה שהצלחתי לברר, זו הפעם הראשונה שאדם אשכרה נעצר בעוון איום על מכשיר.

מה השלב הבא, אני שואל. היום עוצרים את גודריץ' שאיים בירי על המכשיר שלו בנוכחות צד שלישי, מחר זה את ואני שנילקח למעצר מינהלי אם לא נטעין את המכשירים בזמן, או אם נלחץ חזק על הכפתור האדום ונכאיב להם. המדרון חלקלק, ולפני שנשים לב נמצא את עצמנו עם מכשירים שיש להם זכות הצבעה.

צריך לשים לזה סוף כבר עכשיו. אדם הקונה מכשיר - ויהיה זה כל מכשיר שהוא - זכותו המלאה לירות בו, לחנוק אותו, להטביע אותו באסלה, לרסק אותו בפטיש או לדרוס אותו עם האוטו. הוא יכול, אם ירצה, להטיח את ה-iPhone שלו בקיר, לתחוב אותו למקפיא או לטגן אותו במחבת. מה שהוא רוצה.

בעתיד הרחוק, בו נהיה כולנו משועבדים למכשירים שלנו, אנשים כמו גודריץ' ייחשבו לנביאים, מורדים ומורי דרך. היום זה הוא - ומחר אנחנו.

דונלד, כולנו מאחורייך!

2. שורו, הביטו, ראו: מה קורה לאנושות? כשאני הייתי ילד, פעם, עמוק במאה הקודמת, הערצנו זמרי רוק שהיו מנתצים את גיטרות על הבמה ושורפים אותן. היינו קוראים בהשתאות מהולה בקנאה על כוכבים שהיו זורקים מכשירי טלוויזיה מחלון חדר המלון שלהם ומרסקים אותם על הרצפה. בלילות היינו חולמים להיות כמו שחקני קולנוע, שאחרי שיחת טלפון היו דופקים את השפופרת בעריסתה בכוח שהיה שובר אותה לרסיסים.

היום לא תצליחו למצוא ולו כוכב אחד שמתנהג כך. ההפך הוא הנכון: חלומו הרטוב של כל זמר הוא להיכנס פנימה, אל תוך הסלולרי, אל תוך מקלט הטלוויזיה, להיות חלק מהמערכת - לא לפוצץ אותה לרסיסים קטנים.

היחס שלנו אל המכשירים הקטנים האלה התחלף. אנחנו טועים לחשוב שזו חיבה - הם הרי כל-כך קטנים, יפים וחכמים, שלא לומר יקרים. אבל מדובר בפחד. הפכנו להיות תלויים בהם.

פעם היית מרסק טלפון ודבר לא היה קורה, היום כל כולך נמצא בתוך הטלפון הזה: הזיכרונות, התמונות, השירים. הטלפון שלך זה אתה. יש בזה משהו עצוב, חברה בה מוכר בחנות קורא למשטרה בגלל שלקוח איים לירות במכשיר אלקטרוני, היא חברה חולה שאיבדה את דרכה.

מי לא זוכר את רוזה פארקס, האישה השחורה שב-1955 סירבה לפנות את מקומה באוטובוס לאדם לבן, ומעצרה הביא לאיסור ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית. האם דונלד גודריץ' הוא הרוזה פארקס שלנו?