תיאור מפורט מדי

אחד ממבצעי הפיצוח המשטרתיים המתוקשרים ביותר בחודשים האחרונים, ואולי מאז ומעולם, היה סיפור חקירתו של הבדרן דודו טופז, שנעצר ונחקר בחשד להזמנת תקיפותיהם של אנשי התקשורת שירה מרגלית, אבי ניר ובועז בן-ציון. בהמשך הוגש נגד טופז כתב אישום, אך התיק נגנז לאחר שטופז נטל את חייו בבית-המעצר.

במהלך מעצרו נחקר טופז במשך שעות רבות, חקירות שתועדו בווידיאו, ושיאן בהחלטתו להודות בביצוע העבירות ולשתף פעולה עם חוקריו.

שעות רבות של חקירות תועדו, ומטבע הדברים ערוצי הטלוויזיה רוצים מאוד לשדרן. בשבוע שעבר הן התקדמו צעד גדול לעבר המטרה: שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, חאלד כבוב, אישר לחברת חדשות ערוץ 10 לשדר תקליטור חקירה אחד מבין ה-13 שנמצאים בידיו.

הדיסק שאושר לשידור כולל את רגעי החקירה שבהן טופז נשבר ומודה בעבירות. עם זאת, כבוב דחה את ביצוע ההחלטה כדי לאפשר לבא-כוחו של טופז ז"ל, עו"ד ציון אמיר, לערער לבית המשפט העליון. ערעור כזה אכן הוגש, והצו המונע מערוץ 10 לשדר את הדיסק עומד בתוקף עד לדיון שאמור להתקיים בימים הקרובים.

מה שמעניין בהחלטתו של כבוב איננו רק עצם האישור לשדר את הקלטת, אלא העובדה שהשופט נטל לעצמו חירות לצפות בכל שעות החקירה, שמתוכן אישר לציבור כאמור לצפות רק בקטע בודד.

לכאורה, זו גישה מתבקשת מאליה: שופטים מקבלים לעיונם חומרים חסויים כל העת, במטרה להחליט אם לחשוף אותו לידי הצד שכנגד או לציבור. אם לא יעשו כן, איך מצפים מהם בדיוק למלא את תפקידם?

אלא שכבוב לא הסתפק בכך, ובהחלטתו כלל תיאור מפורט של המראות שעיניו שזפו. כבוב שימש כמעין זרועם הארוכה של אמצעי התקשורת - אלא שבהשאלה מעולם המדיה, הוא לא הסתפק ברפורטז'ה אלא כתב מעין טור פרשנות אישי: "מצאתי לנכון לפרט את התרשמותי מצפייה בדיסקים משך עשרות שעות שנדרשו לצורך כך", הוא נימק, "התרשמות המהווה נדבך חשוב אם לא מרכזי בהכרעה".

וכך מתאר כבוב את תוכן הצילומים שראה, ושכאמור בכל מקרה לא יגיעו לעין הציבור: "בחקירתו הראשונה במשטרה הכחיש טופז את המיוחס לו, לאורך שעות רבות של חקירה. תיעוד חקירה זו, כמו גם חקירות אחרות, כולל את הכנסתו לחדר החקירות, הותרתו במקום פרק זמן לא קצר כשהוא כבול בידיו או ברגליו. הוא בהה באוויר, מלמל לעצמו מילים, בחן את חלל החדר פעם אחר פעם, דיבר באופן לא ברור לעצמו, וניכר עליו היטב שהוא איננו יודע מה לעשות עם עצמו. בהמשך, משנכנסו החוקרים והציגו לו שאלות, הוא הקפיד להרכין את ראשו, לעטוף את פניו בידיו, דבריו נאמרו בלחש, הוא היסס במתן תשובות, מלמל לאורך שעות, כינה את עצמו בביטויים קשים".

כבוב התרשם כי טופז מצוי במצב נפשי קשה. "הוא דיבר לא לעניין, היסס מאוד להשיב לשאלות, והרושם הכללי הוא שהמצוקה הקשה ותחושת חוסר האונים ניכרו בו היטב. טופז השיב לחוקריו בשאלות שהפנה לעצמו, כאילו הוא מדבר לעצמו, שאין כל סיבה הגיונית לעשות את המעשים המיוחסים לו, כינה את עצמו בביטויים קשים שלא מוסיפים לו כבוד, חזר פעם אחר פעם על האמירה 'עדיף שאשתוק', פנה מספר פעמים לחוקריו בבקשה להסיר את האזיקים מידיו, תוך שהוא מדגיש את המצוקה שהוא חש נוכח היותו אזוק".

והמסקנות של הפרשן שלנו כבוב: "אם היה טופז יודע כי חקירותיו מצולמות והן יוצגו ברבים - הוא היה מקפיד לא להתבדח על חשבון עצמו, ולא להציג עצמו לעתים קרובות באור כל-כך שלילי, נלעג, תוך ביטול מוחלט של אישיותו, כאשר הוא נראה ברגעיו המביכים ביותר, כשהוא מזיל דמעה לא פעם ולא פעמיים, נחנק מחוסר יכולת להסביר את מעשיו הבלתי הגיוניים. הוא מכנה את מעשיו כמטורפים, בלתי מתקבלים על הדעת".

את רוב שעות החקירה המצולמות הללו החליט כבוב שלא לאפשר לשדר - בין היתר בשל "עובדות נוספות שאינני מוצא לנכון לפרטן".

השאלה הנשאלת היא כמובן, מה גרם לו לפרט למרות זאת את הדברים שפירט. אם באיזון בין זכות הציבור לדעת לבין צנעת הפרט גברה צנעת פרטיותו של טופז המת - לא ברור מה גרם לכבוב לנפנף באופן מפורט כל-כך בעובדה שבניגוד אלינו הוא זכה לצפות בחומרים.