פנטזיה פתטית של אשמאי זקן

קודם כל, לכו לראות את עג'מי.

איפשהו בתחתית הנשכחת של הפילמוגרפיה של קלינט איסטווד נמצא הסרט המוזר "בריזי". בריזי הוא סיפורו של גבר גרוש בגיל העמידה, שמוצא את האושר עם נערת פרחים זורמת בת 17. זה נראה קריפי כמו שזה נשמע.

ומה פתאום "בריזי" עכשיו? כי "מה שעובד" החדש של וודי אלן, מרגיש קצת כמו העלאה מהאוב של אותו "בריזי" חבוי. לא בדיוק אותה העלילה, אבל אותו רעיון, ואותה משאלה (של הבמאי המזדקן?): לפשט את החיים עם אהבה פשוטה וטרייה, אהבתה של ילדה. ובמקרה של אלן - וזה מוטיב חוזר בסרטים שלו - ילדה מטומטמת.

מסתבר שוודי אלן כתב את התסריט ל"מה שעובד", קומדיה (רומנטית?) ניו-יורקית, עוד בשנות ה-70, אותו עשור שבו גם איסטווד השתעשע ברעיון של זוגיות מוצלחת בין קשיש ופעוטה. אבל זירו מוסטל, הקומיקאי שאלן רצה לתפקיד הראשי, נפטר, והתסריט נגנז.

הפרויקט קם לתחייה כשנמצא מחליף למוסטל - לארי דיוויד ("תרגיע"). וכך, וודי אלן חוזר סוף סוף לניו-יורק, וניו-יורק לא יודעת איפה לקבור את עצמה.

דיוויד משחק בתפקיד בוריס ילניקוב, מדען גאון, לטענתו, ומריר ושונא אדם, שבשנות ה-60 לחייו סוחב גירושים כואבים וצליעה מניסיון התאבדות כושל. חייו של בוריס משתנים כשהוא פוגש את מלודי, טינאייג'רית דרומית פעורת עיניים ורפת-שכל שעוברת לגור בביתו ומתאהבת בו (אוון רייצ'ל ווד איומה בחיקוי סוג ז' של בריטני ספירס).

אחר כך בוריס ומלודי מתחתנים, ההורים הנבערים של מלודי מגיעים לביקור, הם רפובליקנים ואוהבים את ישו וזה אמור להיות מצחיק, כולם מרחיבים אופקים בעקבות המעבר לניו-יורק באופן שאמור להיות מצחיק, כולם מתגלים כקריקטורות מרושלות שוודי אלן צייר ביד גסה, הכול מסתדר בשנייה האחרונה בסיום שכבר לא ברור אם הוא אמור להיות מצחיק או שלא, ולארי דיוויד נושא מונולוג מסכם למצלמה, מונולוג שהוא למעשה ה"אני מאמין" של וודי אלן ומוסר ההשכל של הסרט.

השורה התחתונה במונולוג (זהירות, ספוילר): "תעשו מה שעושה לכם טוב". מה שיעשה לכם טוב הוא לא לראות את הסרט הזה וללכת במקום זאת לעג'מי. מעבר לאי הנוחות המסוימת שמעורר הרומן בין בוריס ומלודי (שנראה כמו פנטזיה פתטית של אשמאי זקן, אבל לפחות אלן מודע לזה), עיקר אי הנוחות נובע מכתיבה ומביצוע חלשים - מלודי היא דמות כל-כך דבילית, כתובה כל-כך רע ומשוחקת כל-כך רע, שקשה להבין למה היא מופיעה על המסך.

בוריס הוא הדמות הקבועה של וודי אלן - יהודי ניו-יורקי נוירוטי מיזנטרופ - ולארי דיוויד צולח את התפקיד בחינניות יחסית, אבל זה עדיין לא נראה אמין כשהוא חוזר שוב ושוב בנרגנות מעושה על אותם עלבונות קלושים. אולי זה מפני שהוא לא שחקן מקצועי, אולי זה כי קשה לעבוד עם הטקסט שסופק לו. שחקני החיזוק פטרישה קלארקסון ואד ביגלי ג'וניור שומרים על כבודם למרות הדמויות האידיוטיות, אבל זה לא מה שיציל את הסרט.

וודי אלן מציע לנו אוסף נלעג ולא אנושי של סטריאוטיפים, ומנסה להלביש עליהם עצות טובות לחיים טובים. אבל כדי להגיע בסוף ללקח אמיתי שהקהל יהיה מעוניין לשמוע, צריך סיפור אמיתי ודמויות אמיתיות וצחוקים אמיתיים, וזה כל מה שלא עובד ב"מה שעובד". *

רוצו לראות גם את:

עג'מי

סרט מעולה מעולה מעולה. כבר העניקו ל"עג'מי" את כל הסופרלטיבים האפשריים וכבר נתנו לו בצדק את האוסקר הישראלי. "עג'מי" מזכיר קצת סרטי פשע שראינו לאחרונה כמו "גומורה" או "עיר האלוהים", אבל הוא טוב מהם, ובניגוד להרבה סרטים ישראליים אחרים, הוא מצליח להיות פוליטי וחברתי מבלי להיות פטרוני וצדקני.

הימנעו מ:

Fame

עוד מקרה שמפסיד מההשוואה למקור. בלי להתייחס לתהילה של אלן פארקר מ-1980, ""Fame יכול היה להיות סתם בידור זניח ומהנה ברמת "סטפ אפ 2", נגיד. אבל "Fame" רחוק מלעמוד בסטנדרטים ובאחריות שמציב השם הידוע, ולכן הופך לאירוע מצער ובלתי מוצדק.