שורה תחתונה: כישלון טוטאלי

דרור קשטן קיבל הגרלה סופר-קלה, אבל בזבז אותה על קמפיין ניסיוני שבו שיחקו 27 שחקנים; הוא הלך על ליגיונרים שבקושי רואים דשא בחו"ל, אבל את שחקני האלופה מכבי חיפה הוא לא לקח ■ לקח לעתיד: רק לא למנות את איל ברקוביץ' ■ מוקדמות מונדיאל 2010, היינו כאן

1. שורה תחתונה: כישלון. זהו. נגמרו הספקולציות והחישובים. ישראל שוב לא תהיה במונדיאל. אל תבנו על ניצחון ישראלי בשווייץ, ובמקביל תיקו ביתי של יוון עם לוקסמבורג. שווייץ תחגוג בדרום אפריקה הופעה תשיעית בגביע העולם. יוון, אם תעבור את הפלייאוף, הופעה שנייה. בישראל ימשיכו להראות בטלוויזיה לפחות עוד ארבע שנים את השער של שפיגלר מול שבדיה מ-1970.

אנגליה לא הגיעה לכאן הפעם. גם לא ספרד, צרפת, אפילו לא קרואטיה, רוסיה או אירלנד. נבחרת ישראל קיבלה את ההגרלה הכי נוחה שלה בעידן האירופי, ולא הצליחה לעשות ממנה אפילו הצלבה.

יש כמה דברים שמעצימים עוד יותר את הנפילה. העובדה שהוגרלנו מול הנבחרת החלשה ביותר בדרג א' - יוון, שקרטעה אנושות בקמפיין הזה ולא הצלחנו לעשות מולה שום דבר; את הנבחרת השנייה או השלישית הכי חלשה בדרג ג' (שווייץ) - ולא הצלחנו לעשות מולה שום דבר; ונבחרת בסדר הגודל של לטביה, שרכבה על הגב שלנו ולקחה לנו ארבע נקודות. אם בוחנים את רמת הציפיות ביחס לביצועים על המגרש - לא בטוח שהיה לנבחרת ישראל קמפיין גרוע יותר מזה של מוקדמות מונדיאל 2010.

יותר גרוע מזה: עוד קמפיין עבר מבלי שהצלחנו לנצח בבית נבחרות שמתחרות איתנו על העלייה. שוב תיקו בר"ג מול יוון ושווייץ. הפעם היחידה שניצחנו נבחרת "גדולה" בבית במשחק רשמי היתה במשחק חסר חשיבות מול רוסיה בקמפיין הקודם.

2. שיטת השבץ-נא. אחת הסיבות להבדל הגדול בין רמת הכדורגל של הקבוצות באירופה לבין מה שאנחנו מקבלים מנבחרות בינלאומיות היא התיאום. אתה לא יכול לכנס קבוצת שחקנים מספר פעמים מועט בשנה ולהתחיל לצפות שהם יעשו לך ניסים טקטיים, כשהם בקושי מכירים אחד את השני. לכן התפקיד העיקרי של מאמני הנבחרות הוא הכנה מנטלית ראויה. אבל דרור קשטן ומשה סיני נכשלו הרבה לפני שהגיעו לנקודה הזאת. הם נכשלו עוד כשלא הצליחו לגבש סגל קבוע, ובשיטת השבץ-נא הגדילו עוד יותר את הקושי של השחקנים לפתח ביניהם הבנה טקטית.

נבחרת ישראל השתמשה בקמפיין הזה ב-27 שחקנים שונים, כולל שמות כמו משה אוחיון, שפונגין וקוזוקין. רק פעמיים (!) בקמפיין הזה עלה קשטן עם אותו הרכב, כשבכל יתר שבעת המשחקים ראינו קומבינציות מתחלפות של שיבוצים ותפקודים. למעשה, השחקנים היחידים שהיו באנקר בהרכב הם בניון ואוואט.

שווייץ ויוון לא נבחרות גדולות, אבל המאמנים שלהן, אוטמר היצפלד ואוטו ריהאגל, הם כן מאמנים גדולים. כאלו שמבינים את חשיבות התיאום בנבחרת. השווייצרים הסתפקו בקמפיין הזה ב-23 שחקנים, ועלו ארבע פעמים עם הרכב זהה. היוונים עלו בשלושה משחקים עם אותו הרכב, אבל הסתפקו ב-22 שחקנים בסך הכל.

3. הפנקס פתוח. בעיה נוספת שקשטן אחראי עליה ישירות היא התחושה שהוא לא בהכרח בחר את השחקנים הטובים ביותר, אלא את אלו שהיו המחונכים ביותר. ההתנהגות הפנקסנית של קשטן לא צריכה כבר להפתיע אף אחד. קשטן לאורך כל הקריירה שלו תמיד היה יותר בעניין של חיילים טובים, ופחות התלהב משחקני כדורגל טובים.

גם כשהסיכוי לעשות משהו הלך לעזאזל, קשטן המשיך בשלו. בהרכב אתמול עלו שמונה ליגיונרים ושלושה שחקנים מהפועל ת"א. מה עם מכבי חיפה, הנציגה שלנו בצ'מפיונס ליג וזאת שפתחה את הליגה עם חמישה ניצחונות מחמישה משחקים? במסיבת העיתונאים ביום חמישי, כשנשאל על הפציעות של נציגי חיפה, נתן קשטן רמז ראשון לבאות: "יכול להיות שתוכנית האימונים שהשחקנים עוברים לא ערוכה בשביל להתמודד ברמות אירופיות גבוהות". בתרגום לקשטנית חופשית: חיפה צוחקת עליי, עכשיו אני אצחק עליה בחזרה.

נכון שיניב קטן לא התברר כפטריוט בשבוע האחרון, אבל אין שום סיבה שבירם כיאל ישלם על זה מחיר בספסול של 90 דקות. אין סיבה שדקל קינן שהתמודד מול באיירן מינכן ובורדו לא ייכנס אפילו כמחליף, בזמן שבהרכב משחק אבי סטרול מלוקרן, שלא ראה דשא כבר חודשיים ושיחק 77 דקות במצטבר העונה.

4. בלגיה זה לא. עוד משהו שלמדנו מהקמפיין הזה הוא שלא הליגיונרים יביאו את הישועה לכדורגל הישראלי. למרות ששיאי כל הזמנים נרשמו הפעם מבחינת ייצוג של שחקנים מליגות בחו"ל בנבחרת (12 במהלך כל הקמפיין), הרי שהלכנו אחורה מבחינת רמת הכדורגל. הסיבה היא פשוטה: עם כל הכבוד לליגה הבלגית, השחקן הישראלי לא מתמודד שם עם אתגרים שהוא לא מכיר מבית. בכלל לא בטוח שמבחינת כדורגל עדיף לשחקן להתפתח בקבוצות שוליים מבלגיה ולא באחת מהגדולות בליגת העל. תראו את ההתקדמות של גילי ורמוט בהפועל מאז שהוא חזר מהשנה המוזרה שלו בגנט. אם אתה לא הופך לשחקן הרכב בקבוצת צמרת, כמו ברדה בגנק, בלגיה טובה לך רק בשביל הכסף.

הליגיונרים מהליגות הרציניות יותר מסתובבים בין ספסלים, קבוצות ויציעים בספרד, אנגליה וגרמניה. חוץ משניים ששומרים על יציבות: אוואט ובניון. אבל שני ליגיונרים יציבים, ברקוביץ' ורביבו, היו כאן כבר לפני 10 שנים ולא הגענו לכלום.

5. המכלאה הלאומית. עוד כישלון מתמשך של הנבחרת בקמפיין הזה הוא הקשר עם הקהל שלה. 8,749 צופים הגיעו אתמול לר"ג, 7,038 מול לוקסמבורג. הממוצע בקמפיין: 20,677 איש למשחק, מחצית מהתכולה של האצטדיון הלאומי. נבחרת ישראל מכרה כ-3,000 מנויים לקמפיין הזה, פחות ממחצית המנויים שנמכרו העונה למשחקי הליגה של הפועל ת"א.

הגיע הזמן לעבור לאצטדיון ביתי וקטן יותר. לפחות במשחקים מול נבחרות כמו מולדובה. זה נכתב כבר מאתיים פעם, ואולי יום אחד זה יחלחל למישהו לראש. צריך לעבור כי אולי האווירה תעשה לשחקנים משהו. תגרום ליריבות להרגיש שהן משחקות בחוץ ויגרום להן להשאיר פה ושם נקודות. חוץ מזה, שימו את השחקן הכי טוב בעולם באצטדיון ריק, מה תהיה התפוקה שלו?

6. מה עכשיו? קודם כל, אסור להחתים את איל ברקוביץ'. יהיה מדובר במינוי פופוליסטי זול, ללא טיפת רציונאל מאחוריו. לברקו אין ניסיון אימון אפילו ברמת הנערים והנוער, אז לתת לו את הנבחרת בידיים זה מוגזם. לגבי הטיעון של "ניסינו כל אופציה אחרת ולא הצלחנו, אז ברקוביץ' לא יכול להיות גרוע יותר"? מגוחך. על אותו משקל, אם לא פותרים לך את הבעיות במכונית במוסך המורשה, אתה יכול להכניס את האוטו לטיפול בחנות לכלי בית ולקוות שיהיה טוב.

מה כן צריך לעשות: קודם כל, ללכת על מאמן זר ולהשקיע בזה הרבה כסף. מיצינו כבר את מיטב החומר המקומי ולא ראינו שזה עובד. אבל יותר חשוב מהמאמן הזר, חשוב אורך החוזה שלו. המאמן הזר חייב לקחת את הכדורגל כאן כפרויקט, לקבל אוטונומיה מוחלטת בכל הקשור לענייני המקצוע - מרמת נבחרות הילדים ועד הבוגרים, הקמת אקדמיה לשחקנים מצטיינים, והכל למען מטרה אחת: העפלה לטורניר גדול ב-2018 או 2020. אין קיצורי דרך.

כי אם יש מקום אחד שהוכח שהקומבינה הישראלית לא עובדת בו, זה הכדורגל האירופי.

שפל גם ברייטינג