לא מעביר את השרביט

אין אף מנצח ששמו אפילו עולה כמועמד להיות יורש אפשרי לזובין מהטה. בוודאי שלא ישראלי

הפילהרמונית חוגגת בימים אלו 40 שנה לזובין מהטה כמנהלה המוזיקלי. נכתוב זאת שוב: 40 שנה. אם נשווה את הפילהרמונית לתזמורות מובילות בעולם, נראה שזהו מצב ללא אח ורע. דוגמאות? בבקשה: סיימון ראטל, בפילהרמונית של ברלין, מכהן בתפקידו שבע שנים.

מאריס ינסונס, בתזמורת ה"קונצרטחבאו" המעולה של אמסטרדם, מכהן חמש שנים. ואלרי גרגייב, בסימפונית של לונדון, מכהן שנתיים. אלן גילברט קיבל את הפילהרמונית של ניו-יורק השנה. כך גם גוסטבו דודאמל בלוס אנג'לס. בקיצור, בעולם דברים זזים. בתל-אביב - כלום.

לכאורה, אין לנו מה להתלונן יותר מדי. זובין מהטה הוא מנצח מצוין, עם קרדיט עולמי גדול. מבחינה מוזיקלית הוא נחשב כמאסטר בליווי סולנים, ורשומים לזכותו הישגים כבירים בביצוע רפרטואר מהתקופה הרומנטית.

הקשרים שלו בצמרת המוזיקה העולמית מביאים לכאן סולנים ומנצחים גדולי עולם, שמקבלים בארץ סכום זעום יחסית למקובל בחו"ל. הם באים וממשיכים לבוא כי כיף להם בתל-אביב, אבל בעיקר כי זובין מבקש.

אלא שבשנים האחרונות המצב כבר לא כל-כך מזהיר. מהטה, בן 73, נראה קצת עייף. גם התזמורת נראית כאילו היא עובדת על טייס אוטומטי. נכון, פעם-פעמיים בעונה יש התלהבות גדולה מתוכנית כלשהי. אבל בדרך-כלל זוהי תוצאה של מנצח צעיר וכריזמטי, מסוגו של גוסטאבו דודאמל.

כשרואים את דודאמל מבינים מה זה ריגוש, ומבינים שגם לפילהרמונית אפשר לבוא עם ברק בעיניים. לפתע רואים גם צעירים באולם. וזה מאד ברור, כי באופן טבעי הקהל תמיד צמא לחידושים. אבל אז דודאמל הולך, ואנחנו חוזרים לשיגרה.

הפילהרמונית היום פונה במובהק לקהל מבוגר, אפילו מבוגר מאד. הקהל הזה נתפס כשונא חידושים, וכתוצאה אנחנו הולכים ומתרחקים ממה שקורה באירופה. בהשוואה לתזמורות עמיתות בעולם, הרפרטואר פה שמרני עד אימה. למוזיקה בת זמננו מתייחסים כאל רע הכרחי. ברהמס, בטהובן ומהלר הם עדיין המלכים.

וחשוב יותר - בתזמורת ניכרת גם ירידה באיכות. למי שנוסע לשמוע תזמורות מובילות, או אפילו מאזין להקלטות או ל"מצו", ברור שהפילהרמונית היא כבר מזמן לא אחת מעשר התזמורות הטובות בעולם. גם לא אחת מה-20. איפה היא ואיפה הברק של ה"קונצרטחבאו" מאמסטרדם, או הצליל החם של ה"גוונדהאוז" מלייפציג.

פעם היינו שם, היום אנחנו מתרחקים משם במהירות. בעל הבית עייף, ודם חדש אין. אז למה אפשר לצפות?

מצחיק להיווכח איך הקיפאון ארוך השנים בניהולה המוזיקלי של הפילהרמונית עומד בקנה אחד עם מצב אולם הבית שלה. היכל התרבות מתפורר מזיקנה, ומצבו התחזוקתי מחפיר. תוכנית השיפוץ הגדולה נגנזה. התוכניות החדשות עדיין תקועות. אפשר רק לדמיין את הרוח הגבית שתקבל הפילהרמונית עם אולם חדש ועם מנהל מוזיקלי חדש. אבל כרגע, שתי האופציות האלו נראות כמו חלום רחוק.

הנקודה העצובה ביותר היא שלמעשה אין למהטה תחליף. לאורך השנים האחרונות הועלו שני שמות למחליפים אפשריים - אנטוניו פפאנו וגוסטאבו דודאמל. פפאנו הלך ל"קובנט גארדן" בלונדון, וכבר עונות ארוכות לא ראינו אותו פה. דודאמל הלך לגטבורג בשבדיה, ואז ללוס אנג'לס. אנחנו צריכים להגיד תודה שהוא עדיין מגיע לביקורי אורח. כיום, אין אף מנצח ששמו אפילו עולה כמועמד להיות יורש אפשרי למהטה. בוודאי שלא ישראלי.

היחיד שאפשר אולי לחשוב עליו הוא אשר פיש, אבל מעמדו העולמי עדיין אינו גבוה מספיק למה שהתזמורת צריכה. מסיבות מובנות מהטה לא הכין לעצמו יורש, ובמעמדה הנוכחי של ישראל בעולם אף מנצח גדול אחר לא מתלהב להיות מזוהה עם התזמורת הלאומית שלה. מסקנה? כמו שזה נראה, 40 השנה האלו הן רק ההתחלה. *

צרו איתנו קשר *5988