המקום שבו נגמרות המילים

"סוף נגיעה תחילה", הפקת פסטיבל המחול ההולנדי בשיתוף תיאטרון המחול ההולנדי ופסטיבל סטפס, שווייצריה, מופע פותח - פסטיבל תל-אביב דאנס 2009, מרכז סוזן דלל, 16.10.09 ■ חוויה עילאית

לעתים רחוקות ניתנת לאדם ההזדמנות לצפות במופע שמעבר לחוויה התרבותית, מאפשר לו לחוות משהו שאפשר לכנותו ללא בושה כחוויה עילאית, חוויה שכשהיא מסתיימת יודעים שהיא תישאר איתנו עוד זמן רב, משהו שראינו שגרם לנו לחוש התרוממות רוח, יופי, כאב, פיוט, שיכול להשפיע על חיינו, גם אם לא באופן מיידי.

כזו הייתה הצפייה במופע היפהפה שלמרבה הצער עלה כאן רק פעמיים, והוא מבוצע על-ידי רקדנים נפלאים, חלקם מבוגרים למדי במונחי עולם המחול (וזו אחת הסיבות להנאה הגדולה ממנו), ולפי מה שהבנתי כולם, מלבד מייקל שומאכר שיזם את הרעיון לפרוייקט הייחודי הזה, רקדו בשלב זה או אחר בתיאטרון המחול ההולנדי.

שומאכר בשיתוף עם סאבין קופפרברג, שגם מופיעים בעבודה, פיתחו רעיון מתוך יצירה בעלת אותו שם של הכוריאוגרף יירי קיליאן (מנהלו האמנותי וכוריאוגרף הבית של תיאטרון המחול ההולנדי) מ-2003, שהתבססה על דמויות מתוך מחזות של צ'כוב. בשיתוף עם קיליאן הם הרחיבו את הרעיון למופע בן כשעה, שבו ששת הרקדנים, כאותן דמויות מן היצירה המקורית, נעים באיטיות מופתית על רקע תפאורה מהמאה ה-19.

התנועה האיטית לוקחת את הצופה אל מעמקי הייאוש והבדידות הקיימים אצל צ'כוב, אל היעדר המילים ואל עצם העובדה שכלום לא "קורה" במובן שאנו רגילים לו. בחיים ובמופעים בכלל, ובמופעי מחול בפרט - הרי משהו צריך לקרות, רגליים צריכות להתרומם וסיבובים וכל מיני דברים צריכים להתבצע.

ההיעדר של כל זה, הוואקום, האקווריום שבו נעות הדמויות (בתנועה שהביצוע שלה קשה לא פחות ואף יותר מביצוע של מופע מחול מהסוג ה"רגיל") והיחסים הנבנים ביניהן בקצב כל-כך דרמטי - יצרו אצלי את התחושה שנכנסתי אל ליבן, ראשן, חייהן, מחשבותיהן של אותן דמויות. קינאתי בהם, בהולנדים, שהם יכולים ליצור להם תמונות יפות כאלה של בית קיץ מהמאה ה-19 בלי להיראות מאולצים, שהם יכולים להרשות לעצמם לזוז כל-כך לאט, כל-כך בשקט, ובאותו זמן להגיד כל-כך הרבה. *