לאן נעלמו התורמים האמריקאים

ללארי אליסון, מייקל בלומברג, מייקל דל וסרגיי ברין אין שום חולשה מיוחדת לישראל

שר הפנים אלי ישי זכה ביום חמישי שעבר לקריאות בוז בוועידת הנשיא, כשהאשים את הרפורמים באחריות להתבוללות יהודי ארצות הברית. קריאות הבוז האלה, שהגיעו בעיקר מיהודים אמריקאים בקהל, היו הד קלוש לעוצמתו בעבר של הממסד היהודי-אמריקאי.

לפני לא הרבה שנים, התורמים הגדולים מארצות הברית בלמו את היוזמה לשינוי ההגדרה "מיהו יהודי" בחוק השבות במחי טלפון לראש הממשלה. היום, אם יחליטו ישי וחבריו לנסות שוב, הם ישמחו לגלות שהדוד העשיר מאמריקה לא בא ולא מטלפן.

קחו, למשל, את ועידת הנשיא. בשנה שעברה מומן האירוע מכספו הפרטי של המיליארדר היהודי אמריקאי שלדון אדלסון. השנה נפקד אדלסון בשל הצרות בחברת בתי הקזינו שלו.

אנשיו של פרס לא התקשו למצוא מחליפים. בין התורמים לאירוע השנה היו לא מעט טייקונים ישראלים (נוחי דנקנר, יוסי מימן, אלפרד אקירוב, שלמה אליהו ונוספים), אוליגרכים ממוצא "סובייטי" (ויקטור פינצ'וק, אלכסנדר משקביץ', ליאוניד נבזלין) ואילי הון מאירופה ומאמריקה הדרומית. להיכן נעלמו, אם כן, ה"גבירים" מארצות הברית (מלבד אחד - מורטימר צוקרמן)? האם הונה של היהדות העשירה נמחק במשבר העולמי? אז זהו, שלא.

יהודי אמריקה עשירים כתמיד, ואולי מתמיד. ברשימת 400 עשירי ארצות הברית שפרסם "פורבס" לפני חודש, נמנו 140 יהודים. לפי בדיקה שערכה סוכנות הידיעות היהודית (JTA) הונם המצרפי עולה על 200 מיליארד דולרים.

התשובה הפשוטה היא שלרובם המכריע של השמות ברשימה הזו - אנשים כמו לארי אליסון, מייקל בלומברג, מייקל דל וסרגיי ברין - אין שום "חולשה" מיוחדת לישראל. סימפטיה - כן. ביקור מזדמן - למה לא. אבל מחויבות לנעשה במדינת היהודים, בצורת תרומות או מעורבות פוליטית - יו'ר קידינג.