הגיע זמן הדיבינד של צ'ק פוינט

ברוב המקרים, חילופי קידומות הם סיבה למסיבה. קורה לנו משהו. מסתכלים עלינו אחרת, בוחנים אותנו אחרת. הדבר נכון גם בשוק ההון. הפעם זה קרה לענקית אבטחת המידע הישראלית צ'ק פוינט . לאחר שבע שנים(!) הצליחה החברה לשבור את המחסום הפסיכולוגי ששמו "30 דולרים למניה", ועוד עשתה זאת באחת השנים הקשות של הכלכלה העולמית.

כן, צ'ק פוינט נסחרת כרגע לפי מחיר הגבוע מ-31 דולרים (נכון לשישי בלילה), המשקף לחברה שווי בסך 6.6 מיליארד דולרים.

במקביל, מתעוררת מתרדמתה מגפת המימושים של שניים ממייסדי החברה - היו"ר והמנכ"ל גיל שויד וסגנו מריוס נכט. אנחנו תמיד טורחים להגיד שבעלי עניין מוכרים בשיא וקונים בשפל, ופעילות המסחר של שויד ושל נכט מוכיחה זאת ביתר שאת.

בשבועות האחרונים הם מקפידים לשחרר לשוק ההון פקודות מכירה כאילו אין מחר. מבדיקת "גלובס" עולה כי שויד ביקש למכור בשלוש השנים וחצי האחרונות מניות צ'ק פוינט תמורת 97.7 מיליון דולרים (52.6 מיליון דולרים מתוכם בשנה הנוכחית), ואילו נכט ביקש למכור מניות תמורת סכום עתק של 419.9 מיליון דולרים (269 מיליון דולרים מתוכו בשנה הנוכחית).

לשויד ולנכט יש כל הלגיטימציה שבעולם לשחרר מדי פעם חלק מאחזקותיהם, במיוחד כשהמניה עולה ועולה, אך המכירות המסיביות של השניים מעוררות ספק - גם אם קטן - במידת האמון שלהם בעתיד החברה. מדובר בסימן שאלה לא קטן, במיוחד עבור אותם משקיעים שמגדילים כיום את אחזקותיהם בחברה.

צ'ק פוינט יושבת כיום על הר מזומנים ששוויו 1.7 מיליארד דולרים, וכרגע היא לא עושה עמו דבר. מבט לאחור על אסטרטגיית הרכישות שלה מגלה שמדובר בחברה די "קמצנית". טבע ואמדוקס, למשל, רוכשות חברה אחת לשנה בממוצע. צ'ק פוינט עושה זאת אחת לשלוש שנים. טבע מחלקת דיבידנד מדי רבעון. בצ'ק פוינט עדיין לא מבינים מה פירוש המילה.

אל תבינו לא נכון: צ'ק פוינט היא חברה מצוינת, ורוב החברות כדוגמתה עדיין אינן דוגלות במדיניות של חלוקת דיבידנד. אבל הזמנים השתנו. כדי לשמר את המצוינות, ובמיוחד כדי לאפשר למשקיעים שדחפו את המניה מעל רף ה-30 דולר להרוויח על השקעתם, אולי כדאי לענקית האבטחה לנדב יותר, להעז יותר ולפחד פחות.