העיתונאית ללי וויימות': "התפיסה של אחמדיניג'אד יוצאת מגדר הרגיל"

אהוד ברק לא יכול היה לקוות לדרך טובה יותר לפתוח בה את השבוע. לאחר הביקורת הקטלנית שספג בגין הסוויטה בפריז, עסקיו העלומים ועסקיה של בתו, הגיע האירוע שהציב אותו בעמדה מעט פופולרית יותר בציבור: ראש הממשלה בנימין נתניהו, ציטטו העיתונים בישראל, אמר ל"וושינגטון פוסט" כי "ישראל שוקלת להקים ועדת חקירה" למבצע "עופרת יצוקה". בלשכת שר הביטחון מיהרו לפרסם התנגדות תקיפה, לשכת נתניהו נאלצה לפרסם הבהרה, והתקשורת זכתה להתכתשות סקסית לסיקור. קריאת הראיון המלא אמנם מבהירה כי נתניהו לא ממש דיבר בבהירות על ועדה, אלא בעיקר טען כי ישראל בודקת את עצמה באופן תמידי, אולם הכותרות כבר שטפו את הארץ, ודרך הרשת את העולם כולו.

מי שבוודאי לא סבלה מהמהומה שנוצרה היא ללי וויימות', כתבת ה"וושינגטון פוסט", שלה העניק נתניהו את הראיון. וויימות', 66, היא בתם של קתרין ופיליפ גרהאם, שהיו הבעלים של הפוסט מאז שנות ה-40. בעוד בני משפחה אחרים השתלבו בצד המסחרי-עסקי של האימפריה - אחיה דונלד הוא יו"ר ומנכ"ל "וושינגטון פוסט קומפני", שאוחזת גם במגזין "ניוזוויק", ובתה קתרין משמשת כמו"לית העיתון - וויימות' מינפה את מעמדה המלכותי לקריירה עיתונאית. זה שנים מספר שהיא אוחזת באחד הג'ובים היותר מפתים ויוקרתיים שעולם העיתונות יכול להציע, היא סובבת את הגלובוס בין לשכותיהם של מנהיגי מדינות העולם ומבצעת עמם ראיונות עומק. היא ראיינה את הרודן הסרבי סלובודאן מילושביץ רגע לפני פרוץ המלחמה בבלקן, ערכה עם המנהיגה הפקיסטנית בנזיר בוטו את אחד הראיונות האחרונים לפני רציחתה, נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד התראיין אצלה 3 פעמים, וממש בקרוב היא תמריא לדלהי, למפגש עם נשיא הודו, המתכנן בקרוב את ביקורו הראשון אצל ברק אובמה.

כצפוי, ישראל תופסת מקום מרכזי למדי במסעות וויימות' בעולם. רוב ראשי הממשלה כאן, משנות ה-90 ועד היום, העניקו לה את הראיון הראשון שלהם לעיתונות המודפסת הזרה. כך, בשבוע שעבר היא הגיעה לירושלים במסגרת ועידת הנשיא, ולצד נתניהו ראיינה גם את אבו-מאזן ואת ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פייאד.

"הייתי בכל העולם", היא אומרת בראיון למגזין G. "אני חושבת שכל חלק מהעולם הוא מעניין כשאתה מגיע אליו, אבל תמיד מצאתי בישראל את אחד החלקים היותר מסקרנים, אם לא הכי מסקרן בעולם. יש לכם אנשים מאוד מעניינים בממשלה, האינטלקטואלים מעניינים, העיתונאים מעניינים. הייתי בת מזל להכיר הרבה ראשי ממשלה ישראליים לאורך תקופה ארוכה. הערצתי מאוד את יצחק רבין, הערצתי את אריאל שרון, אני מעריצה את הנשיא פרס, ואני מחבבת מאוד את נתניהו".

* את מצליחה להכיר את המנהיגים שאת מראיינת?

"אני חושבת שזה יהיה שחצני להגיד שאני מצליחה להכיר אותם, אבל עם חלקם אתה מפתח יותר יחסי קרבה לעומת אחרים".

* ישנן טענות שמכיוון שהיום כל פוליטיקאי מגובה בחבורת יועצים ויחצנים, ראיון הוא לא כלי עיתונאי חזק כפי שהיה, ושקשה לגרום לאנשים האלה להגיד משהו שהם לא רוצים להגיד. מה דעתך?

"בכנות, אני חושבת שזה תמיד היה נכון", היא מצטנעת, ימים אחדים לפני הראיון עם נתניהו, שחולל סערה. "אם לאדם יש מסר שהוא רוצה להעביר לקהל האמריקני, "וושינגטון פוסט" ו"ניוזוויק" יהיו מכשיר מאוד טוב כדי להעביר את המסר הזה ליעדו. אם המרואיינים לא רוצים לומר דבר - כל השאלות החכמות שבעולם לא יגרמו להם להגיד משהו. בראיון אתה יכול לקבל תמונה מסוימת של המרואיין, אם אתה יודע לשאול את השאלות הנכונות, ואם אתה מבין מה קורה במדינה שלו. אבל בסופו של דבר הם חייבים לרצות לומר דבר כלשהו, הם חייבים לרצות לתת לך ניוז. אני לא בטוחה שאתה המראיין כזה מבריק, אני חושבת שהם צריכים לרצות לתת לך משהו".

לא מתביישת למכור מודעות

"וושינגטון פוסט" ו"ניוזוויק" בהחלט נחשבים, כדברי וויימות', לאמצעי המדיה שאליהם פונים לא מעט מנהיגים כדי להעביר את המסר שלהם לעולם. אולם נשאלת השאלה אם גם בעולם הדיגיטלי המעמד הזה יישמר עוד זמן רב, ואם גם בעתיד יישמר מעמדם של מראייני על דוגמת וויימות'. העבר מפואר (הפוסט הוא העיתון שבו חשפו קארל ברנשטיין ובוב וודוורד את פרשת ווטרגייט, שהביאה להתפטרות הנשיא ניקסון), ההווה עדיין מכיל גם עיתונות משובחת, אולם העתיד לוט בערפל: כשאר העיתונות המודפסת, גם מותגי העל הללו סובלים מירידה חדה בהכנסות מפרסום, ומגששים אחר המודל העסקי הנכון כדי לשרוד בהמשך.

וויימות' מבטלת את החשש בכך ש"אנחנו עדיין עיתון איכותי, איש לא יכול לחלוק על זה, אני מקווה", ופורסת את האני מאמין שלה ושל אחיה, הממשיך את חזונה של אמם המנוחה: "איכות ורווחיות הולכים יד ביד". עם זאת, גם וויימות' לא יכולה להתעלם מכך שעולם התקשורת משתנה ושגם בפוסט קוצצו משרות ומשכורות, כמו גם עמודים, דוגמת מוסף הספרים שנסגר.

* אחד הבעלים לשעבר של עיתון ישראלי גדול (ולדימיר גוסינסקי מ"מעריב") טען לאחרונה כי היה צריך לחתוך דרמטית בהוצאות העיתון שלו, ואז הוא אולי היה גרוע אבל רווחי.

"אנחנו לא מאמינים בגישה הזאת".

* את מרגישה שהחשיבות של העיתונים בנסיגה?

"לא. אני יודעת שזה דבר מאוד אופנתי להגיד, אבל אני לא מסכימה עם הטענה הזו".

* למה?

"קודם כול, אני מבחינה בכך שאפילו תוכניות הטלוויזיה מבוססות על הסיפורים שלנו. בוב וודוורד, למשל, חשף ממש עכשיו סיפור מאוד גדול. הסיפור הזה לא הודלף ל'סי.בי.אס' או ל'פוקס ניוז' - הוא הודלף ל'וושינגטון פוסט'. תחנות הטלוויזיה התעסקו בסיפור הזה בהמשך, אבל רק אחרי שוודוורד עבד עליו במשך שבועות. אתה חייב להיות כן ולהודות שזו תקופה קשה יותר כי יש יותר תחרות; אבל לא, אני לא קונה את התיאוריה הזו. יש לנו אתרי האינטרנט שלנו, ובמאי גם השקנו מחדש את 'ניוזוויק'".

בעוד שבארץ העיתונות גולשת לכיוונים פופוליסטיים יותר ויותר בניסיון להתמודד עם המשבר המסחרי, בניוזוויק, מספרת וויימות', הלכו על הכיוון ההפוך. "ניסינו לשנות אותו למגזין חדש, שיהיה מכוון יותר לאליטה", היא אומרת. "עד היום הוא היה מכוון להמונים, והחלטנו שהמגזין יהיה יותר יוקרתי, מכוון למעצבי הדעות".

* האם המהלך, שכולל גם ייקור של מחיר המגזין, מוכיח את עצמו?

"קיבלנו פידבק מאוד טוב עד כה. בינתיים יש עלייה בביקוש לעיתון, המודעות עובדות טוב מאז. אפשר להגיד ש-so far so good, אבל מכיוון שההשקה המחודשת היתה רק במאי, עדיין מוקדם לדבר. חייבים לתת לזה שנה כדי לראות איך זה באמת עובד".

* את מעורבת גם בפן המסחרי של המגזין?

"עם היד השמאלית שלי אני עוזרת למכור מודעות. קצת, כשאני יכולה".

* אם יבוצעו המהלכים העסקיים הנכונים, את יכולה לומר בביטחון שגם בעוד 50 שנה, נניח, יהיו עדיין "וושינגטון פוסט" ו"ניוזוויק"?

"אני לא חושבת שאתה יכול להיות בטוח בשום דבר לגבי מה יהיה בעוד 50 שנה. בעידן הזה הטכנולוגיה זזה כל-כך מהר, שאתה לא יכול לחזות כיצד הדברים ישתנו, וזה לא רעיון טוב לדבר על 50 שנה מהיום. זה לא יהיה חכם. לא לגבי עיתונים ולא לגבי עסקים. אני באמת תוהה אם אנשים יוותרו כה מהר על העיתונים, ואני גם תוהה אם הם יהיו בעלי מידע מספיק אם הם יוותרו על העיתונים".

* כשאת מדברת עם מקורות או מתאמת ראיונות, את חשה שבעיני הפוליטיקאים יש לעיתון עדיין אותה חשיבות כפי שהיתה?

"כן, בהחלט".

מסעותיי בציר הרשע

אחד המנהיגים שרואים חשיבות רבה בהענקת ראיונות לעיתונות האמריקאית הוא נשיא איראן, מחמוד אחמדיניג'ד. לפני כחודש, כשביקר באו"ם, הוא העניק לוויימות' ראיון שלישי במספר, ופינק אותה בכותרת צבעונית על הצעה שלו שלפיה איראן תרכוש אורניום מועשר דווקא מארצות-הברית. המשטר האיראני ו"ניוזוויק", אגב, היו בקשר בחודשים האחרונים לא רק בענייני תיאום ראיונותיה של וויימות' עם הנשיא, אלא גם במסגרת ניסיונותיו של המגזין לחלץ מהכלא האיראני את מזיאר באהארי, כתב העיתון ממוצא איראני שנעצר ביוני השנה לאחר שסיקר את ההפגנות נגד השלטונות.

בראיון ביקשה וויימות' מאחמדינג'אד לשחררו. "בהתחלה הוא די נפנף את העניין", היא אומרת, "אבל בסוף הוא אמר שהוא ינסה לעשות משהו. מאוד הוקל לנו, והיינו מאוד שמחים כשהוא אכן השתחרר".

* איך התרשמת מאחמדינג'אד באופן אישי?

"בפעם האחרונה התרשמתי שהוא היה מאוד-מאוד בטוח בעצמו, באופן מדהים. הרבה יותר מכפי שהוא נראה בשני הראיונות הקודמים שערכתי איתו. חוץ מזה, התרשמתי גם מכך שהוא היה ידען בצורה קיצונית. כשאתה שואל אותו שאלה טכנית בנוגע לפרויקט הגרעין, למשל, הוא יודע לענות בצורה מאוד טכנית. התפיסה שלו את הסוגיה הגרעינית היתה יוצאת מגדר הרגיל. אני לא מדענית גרעין, אבל דיברתי עם הרבה אנשים שעובדים בתחום, והייתי די מופתעת מהידע שלו".

* מצאת אדם אחר מהתדמית הציבורית שלו? הוא מסוכן כפי שאנחנו חושבים בישראל?

"אני לא יכולה להגיד דבר כזה, אבל בכל זאת היה מעניין לקבל מבט קלוז-אפ עליו. המתרגם אמר לי, 'אני זוכר שקראת לו Tough Cookie' (עוגייה קשה לפיצוח). שאלתי אותו איך אתה מתרגם לו את זה. הוא אמר לי שפשוט Tough".

* יש לך קווים אדומים בדבר מרואיינים, או שתסכימי לראיין כל אחד?

"זו שאלה טובה. אני לא יודעת, אני מניחה שזה תלוי במקרה הספציפי".

* אוסאמה בן-לאדן, למשל.

"זו טעות לדון בשאלות היפותטיות. אין לנו עיקרון, אנחנו בוחנים כל קייס בנפרד".

* קרה שהחלטתם לא לראיין מישהו בגלל עיקרון?

"לא ראיינתי פעם את חסן נסראללה בבירות. קודם כול, העורך שלי היה מאוד-מאוד מודאג לגבי זה מבחינה בטיחותית. אני חשבתי שזה יהיה מעניין, אבל באותה תקופה הסוגיה שאתה מעלה, של לא לראיין מישהו מתוך עיקרון, הועלתה על-ידי הרבה אנשים. זו הדוגמה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה. זו לא ממש מדיניות מוצקה אצלנו, ואני עדיין חושבת שיכול להיות ראיון מעניין עם נסראללה".

"הכלכלה הישראלית מרשימה"

וויימות' אינה רק מראיינת מיומנת, אלא גם מרואיינת שאינה ממהרת ליפול בפח. כשהיא נשאלת בנוגע לאופן שבו נתפסים המנהיגים הישראלים ומסריהם בתקשורת ובדעת הקהל האמריקאית, וויימות' מתחמקת מפירוט דעותיה. "זו סוגיה ישראלית, לא אמריקאית", היא אומרת, אולי מעדיפה שלא לבקר מרואיינים פוטנציאליים ולשמור על מעמדה כעיתונאית האמריקאית שמנהיגי ישראל חפצים ביקרה.

את נתנייהו וויימות' מכירה כבר שנים רבות, מאז הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה. כמי שמכירה לא רע גם את הלכי הרוחות בגבעת הקפיטול, מעניין היה לשמוע איך היא רואה את הפצצה הפוטנציאלית הקרויה גם יחסי נתניהו-אובמה. אולם וויימות' שוב שומרת על ארשת פוליטיקלי-קורקט, ואינה ממהרת לנקוט עמדה. "זה לא התפקיד שלי לאפיין את העמדות של ראש הממשלה שלכם", היא אומרת. "אבל ראיתי אותו לאורך השנים, אני זוכרת אותו עוד מהקדנציה הראשונה שלו, והוא עשה כמה צעדים מאוד פרגמטיים, כמו הסכם וואי, הסכם חברון. אני חושבת שזו טעות לאפיין אותו כימני קיצוני".

מה שבעיקר הרשים אותה אצל נתניהו הוא דווקא פעילותו בתחום הכלכלי, ומצבה השפיר יחסית של הכלכלה הישראלית ביחס למתרחש בעולם בכלל ובארצות-הברית בפרט. "נתניהו הוא אדם חכם, והרפורמות הפיננסיות שלו היו מאוד מרשימות. אתמול נפגשתי עם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ואני מבינה שמצב הכלכלה שלכם מאוד מרשים בהשוואה לשלנו. אתה חייב להגיד שזה בזכות נתניהו".

* זה דבר שנתון בוויכוח.

"איך זה יכול להיות בוויכוח?".

* יש בישראל לא מעט אנשים שסבורים כי הוא הלך בכיוון תאצ'ריסטי וימני מדי במדיניותו הכלכלית.

"אבל העובדה היא שהבנקים שלכם במצב טוב, ושאין לכם הבעיות שיש לנו. זו השורה התחתונה, ונתניהו היה אז שר האוצר".