התחתית האפלה של המגזר הציבורי

ראשית, הדו"ח נולד בחטא. באגף הממונה על השכר במשרד האוצר בחרו במכוון לציין ארבע רמות שכר בלבד: אלה של בעלי התפקידים הבכירים המועסקים בחוזים אישיים, אלה של מקבלי שכר הגבוה מ-20 אלף שקל, אלה של כלל העובדים בהסכמים הקיבוציים, והשכר הממוצע של כל הרמות יחד. נתון אחד (אך משמעותי) חסר: בעלי השכר הנמוך.

הרי אם מציינים את בעלי השכר הגבוה, למה לא לפרסם את שכרם של בעלי השכר הנמוך? אולי משום ששיעור בעלי השכר הנמוך גבוה מזה של בעלי השכר הגבוה? אולי. בדיקה פשוטה מגלה כי ממוצע השכר של בעלי השכר הגבוה בגופים הציבוריים גבוה ב-200%-100% מממוצע השכר באותם גופים, ובחלק מהמקרים הוא גבוה ב-300%-400%.

כך, למשל, 20 בעלי השכר הגבוה בחברת "דואר ישראל" מרוויחים 35 אלף שקל בחודש בממוצע, אולם 4,800 עובדי החברה יחד מרוויחים 10,920 שקל בממוצע. עכשיו נסו לנחש כמה מרוויחים בעלי השכר הנמוך בדואר, אלה שרק חולמים לדגדג את הממוצע.

דור של עבדים

גם ההסתדרות לא צדיקה, וחוטאת לפעמים בצדקנות. שם מנסים להסביר שזה בסדר שנתבים בנמלים ירוויחו 60 אלף שקל, כי "נתב זה רב חובל שיכול להרוויח הרבה יותר בהפלגות בשוק הפרטי". גם אם נניח לרגע שזה נכון, ספק אם שכר כזה מוצדק. בפועל, שכרם של הנתבים והמנופאים בנמלים או המצילים והכבאים, שמרוויחים 20-30 אלף שקל ויותר, הוא שהביא לפערי השכר ולפערי המעמדות במגזר הציבורי. בכל פעם שמישהו ניסה לערער על שכר הוותיקים, העובדים החדשים הם ששילמו את המחיר.

הדוגמה המובהקת ביותר היא "הסכם 99", זה שחתמה עליו ההסתדרות בהנהגתו של עמיר פרץ לפני עשר שנים. היה זה לאחר שמרכז השלטון המקומי טען כי הרשויות המקומיות קורסות, בעוד שקבוצות של עובדים ותיקים, כמו המצילים, למשל, מרוויחים סכומים מעוותים.

בהסתדרות התנגדו אז בתוקף להרעת תנאי השכר של העובדים, וכך הסכימו למודל מחפיר: כל העובדים שנקלטו ברשויות המקומיות אחרי מארס 1999 זכו לדרגות העסקה נמוכות ביותר, שאילצו אותם לעתים קרובות לקבל השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. העובדים החדשים חויבו גם בהפרשות עצמיות לפנסיה, בעוד שהוותיקים נותרו עם פנסיה תקציבית. בתוך עשור נולדו להם כ-60 אלף עובדים שנקלטו מאז אותו הסכם, והם רוב עובדי הרשויות כיום. בהסתדרות קראו לזה אז "דור ב'", אבל העובדים החדשים והממורמרים קראו לזה "דור של עבדים".

ביום ראשון האחרון השלימו יו"ר ההסתדרות הנוכחי, עופר עיני, ויו"ר הסתדרות המעו"ף, ארנון בר דוד, את המהלך שיזמו כבר לפני 3 שנים: מחיקת החרפה הזו מתקופתו של פרץ. השניים הביאו למודל ראוי של סולידריות, שלפיו העובדים הוותיקים יוותרו על תוספת השכר (5%) שמגיעה להם בגין הסכם השכר במגזר הציבורי שנחתם אשתקד, וכך העובדים החלשים לא יזדקקו עוד להשלמת הכנסה. במילים אחרות, למרות קולות ההתגוננות ששמענו השבוע אחרי פרסום דו"ח השכר, ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות מבינה שלהסתדרות יש חלק בעיוותי השכר.

הסכם לשנה הבאה

גם אנחנו העיתונאים לא צדיקים גדולים. אנחנו רוצים מאוד לאזן ולהדגיש את העובדה שעשרות אלפי עובדים נזקקים להשלמת הכנסה, או את העובדה שהשכר הממוצע במגזר הציבורי עומד על 7,556 שקל בלבד, אבל בסופו של יום אנחנו צריכים לייצר כותרות - ומי שיצר את העיוותים שדיברנו עליהם קודם בהחלט סיפק לנו את הכותרות האלה.

נורא מרגיז שעובדת סוציאלית משתכרת 4,000 שקל בחודש, אבל זה לא הסיפור שידברו עליו למחרת. מה שכן מצליח להרעיד את אמות הסיפים הוא נהג אוטובוס בחברת החשמל, שמרוויח 41 אלף שקל בחודש. קטנוני? לא אם מביאים בחשבון שהחברה טוענת בעקביות כי חייבים להעלות את תעריפי החשמל שלנו.

אז בואו נעשה הסכם לקראת השנה הבאה: אנו נשתדל להיות פחות דמגוגים אם ההסתדרות והאוצר יגבשו יותר מודלים ראויים לצמצום הפערים הבלתי נסבלים במגזר הציבורי. *