1. "יש לי זכות לחשוב", ענתה עליסה בחריפות, שכן התחילה לחוש עצמה נטרדת מעט. "אותה זכות בדיוק", אמרה הדוכסית, "שיש לחזירים הרוצים לעוף" (מתוך: עליסה בארץ הפלאות).
לעיתונים יש את הזכות לפרסם את השמועות על משקיעים וסכומים בבנק פנאן בדיוק כמו שלחזירים יש זכות לעוף. אבל, להבדיל מהחזירים, הם מממשים את זכותם ומפרסמים. כמובן עם מקדמי הביטחון המוכרים בדמות "חשדות", "שמועות", "הערכות" שנועדו לחמוק מאמירה עובדתית ברורה, ולטשטש ככל שניתן את העוולות שמבוצעות: הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות.
מדוע עיתונאים עושים את זה? ראשית, בגלל הלחץ של העורכים והתחרות לפרסם, בעיקר שמות. שנית, בגלל יחסי הכוחות בין העיתון למוכפש שמטילים על המבקש לתבוע את כבודו מחיר כבד ביותר. ההליך המשפטי הוא ארוך ויקר כשעל הדרך הוא נחשף להתעמרות נמשכת מכלי התקשורת. הרוב מעדיפים להוריד את הראש עד שהגל העכור יחלוף. יש כאלה ששולחים לעיתונים מכתבי התרעה מעורכי דין, ולפעמים זה עובד. שלישית, גם במטווח עיוור יש סיכוי לפגוע בכמה מטרות אמיתיות, במיוחד כשכותבים על שחקנים ומאמנים שהיו חברים של המנוח ונודעו בהיפראקטיביות הפיננסית שלהם.
בתחרות הצהובה הזו נופלים לא מעט קורבנות חינם. לא על זכות הציבור לדעת, אלא על הזכות לפרסם, שלפי הדין בישראל כמעט ואינה כפופה למניעה מוקדמת, אלא רק לתביעה שלאחר הפרסום. וגם בתביעות האלה, עדיף להיות חכם ולא צודק. לנגב את הרוק מהפנים ולהבליג.
2. לפחות כרגע, ההיבט הפלילי בפרשה מתמקד בעבירות המס. אנשים קיבלו ריבית ונוצרה התעשרות חייבת במס שלא דווחה. היבטים פליליים נוספים יכולים להיות אם המשקיעים בבנק פנאן היו שופטים ושחקני קבוצות יריבות. אצל שופטים העבירה הפלילית היא הפרת אמונים. אצל שחקנים יריבים, אפשר לדבר על הפרת אמונים בתאגיד. אם שחקן הפועל ירושלים השקיע אצל מוני מבלי לגלות למעסיקיו, יש בכך תרמית מסוימת כלפיהם.
אלא שהוכחת הטרנסקציות האלה אינה אפשרית, אלא אם יימצא אותו פנקס שחור קטן שבו רשם מוני שמות, סכומים ותאריכים. קשה להאמין שפנקס כזה נמצא בפשיטה המתוקשרת על משרדי מכבי ת"א. לכן, קשה להאמין שהמוזמנים לחקירות (שרף, הנפלד, קטש) נשלפו מתיעוד כלשהו שקושר אותם לפעילות של פנאן.
אם יש פנקס כזה, וחלפנים לפעמים מנהלים כאלה, הוא יימצא רק בכליו של מוני פנאן. קשה להאמין שהוא השאיר פנקס כזה. מדובר אחרי הכול באנשים שאהב והם אהבו אותו, אנשים שנתנו בו את אמונם וכספם, ולאחר שהכזיב אותם והוריד לטמיון את כספם, בוודאי שלא היה לו עניין להותיר אחריו ראיות שידפקו אותם עוד יותר. זהו, לטעמי, ההיגיון שמצביע על כך שהחקירה לא תגיע לשום מקום.
3. ככל שהדברים מתבהרים, דייויד פדרמן יוצא הכי טוב מהסיפור הזה. הוא זה שניווט את פנאן החוצה מהמערכת, כי לא אהב את דרך התנהלותו. העיתונאים נזכרים היום באותו משפט מפורסם שאמר פדרמן ("אני והוא יודעים את הסיבה") כשנשאל מדוע פנאן לא בקבוצה. אלא שהבעיה היא בהם ולא בו. להם היתה החובה לחקור ולברר, לו לא היתה כל חובה להסגיר או להלשין. חריגות וסטיות מהסוג הזה מתגלות ונסגרות בסתר בתאגידים מדי יום. אפילו המשפט הישראלי שמטיל אחריות רחבה על בעלי שליטה כלפי משקיעים לא מייצר כל אחריות משפטית של מכבי כלפי משקיעי פנאן.
לכן הבעיה של מכבי היא פחות משפטית, ויותר ציבורית-ספורטיבית. היא פחות פדרמן, ויותר מזרחי. הבעיה של מזרחי היא שאף אחד לא באמת מאמין שהוא לא ידע. בעיני המכביסטים השרופים היו בחברה הישראלית שלושה מותגי-על הצרובים בלב הקונצנזוס: חיל אוויר, הגשש החיוור ומכבי ת"א כדורסל - ואם מזרחי עצם עיניים מניצול הסמל הזה לטובת עסקי הבנקאות הפרטית של מוני, הוא שותף מלא בהטלת הצל הכבד שמרחף עליו עתה.
ויש גם תסריט שבו מכבי עלולה להינזק ממש: אם יתברר שאורגן של מכבי (מנהל הקבוצה) היה קשור בעניינים כספיים עם שופטים ושחקני קבוצות יריבות, וראשי המועדון ידעו על כך - ניתן להטיל על הקבוצה סנקציות ספורטיביות מרחיקות לכת.
4. פונזי, מיידוף, פנאן. תמיד יימצאו תמימים שיאמינו למי שמבטיח להם 3 אחוזים בחודש או 20 אחוזים בשנה. לצד התמימים יש כמה שגם ירוויחו, אבל שתי אמיתות אוניברסליות יופיעו תמיד בסוף העגום: כל גוף שמבטיח 20 אחוז לשנה הוא בהגדרה פושט רגל; וכשזה יקרה (משבר בשוק, אי הצטרפות בשר טרי לבסיס הפירמידה), אז כמו בכיסאות מוסיקליים - אלה שלא תפסו מקום ישיבה בזמן יישארו בלי כלום.
כנראה שזה קרה לחברים הקרובים של מוני, ולאלה שהוא היה "האבא" שלהם. והוא לא יכול היה לשאת את הבושה.
הסיפור הזה הוא קודם כל הטרגדיה שלו, ורק אחר כך של מכבי, או של הכדורסל והספורט הישראלי בכלל. הזיקה קיימת גם אם הסיפור ייגמר בלי מסקנות משפטיות חד-משמעיות לגבי שמות, שיטות או סכומים. הזיקה קיימת, כי מסביב לספורט הישראלי, רוחשים עבריינים, מתעשרים מפוקפקים (גאידמק, אגייאר) וקומבינות הימורים שמגלגלות סכומי עתק.
5. הסיפור הזה הוא גם עלינו, על העיתונות. כמו בפרשת קצב, כל החכמה מופיעה לאחר מעשה. בזמן אמת היו שמועות שאף אחד לא התאמץ לחקור. ועכשיו כולם מתאמצים לפזר סיפורים ושמועות כתחליף עלוב לכישלון ההוא. מבחינה זו ראוי להערכה יואב בורוביץ' שהסביר בווידוי אמיץ את הכשל העיתונאי בפרשת פנאן - במועדון קר ומנוכר כמו מכבי לא שורפים את מקור החום היחידי. ובורוביץ', חשוב לציין, היה מהבודדים שהעזו לבקר את המותג הלאומי בזמן שרוב אלו שחוגגים היום על הדם, חגגו את התארים של האימפריה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
