הצגת הקולנוע האחרונה

אשרי המאמין

מאבק משפטי מרתק מתחולל עתה בין חברת צ'רלטון, מי שרכשה את זכויות השידור של ליגת העל בחוזה רב-שנתי, לבין ההתאחדות לכדורגל, בעלת הזיכיון. את הנימוק המרכזי של צ'רלטון, שמשדרת כרגע מתוקף צו בית המשפט, אפשר לתמצת במשפט: "אמרו לנו שנוכל להפסיק מתי שנרצה". להבנה לכאורה הזאת אין סימוכין בכתב, אבל ראשי צ'רלטון מבקשים לשכנע שהיו הבנות כאלה בעל-פה. עכשיו נותר לראות האם הבורר יאמין.

הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם

המשחק המרכזי שמשדר ערוץ 1 מצית ויכוח נוסף: המחיר ששילמה רשות השידור, לדעת גורמים בערוצים המסחריים, הוא מופקע. בערוץ 1 נימקו את ההחלטה בכך שהיא תביא למשיכת קהל צעיר בחזרה לערוץ. אבל האם מישהו מסוגל לדמיין שני אוהדים צעירים, שגמרו לשבת מול המשחק המרכזי בליגת העל על פיצוחים ובירה, ובמקום לעבור לווילה של האח הגדול (מעוד שבוע), נשארים בערוץ ל"מבט"?

המופע של שנות ה-70

בעונה שעברה היה לפחות מעט חן בשידורים: יורם ארבל ואייל ברקוביץ' הפכו את הצפייה במשחקים לסוג של פרודיה משעשעת. בערוץ 1 הרסו אפילו את הפאן הזה: בוני גינזבורג מצליח להראות בכל שידור נרגש כאילו זה יומו הראשון על המסך; דני נוימן, "הפורסט גאמפ" של הכדורגל הישראלי, מסוגל לדבר ברצינות תהומית על המשחק; וברגע שאתה בטוח שבעוד שנייה יבוא מישהו ויספר לו שמדובר בבדיחה, מגיע אבי רצון ומתייחס למשחק באותה נימה של רצינות ממש.

ת"א עולה באש

לפעמים נדמה שהדבק האחרון שעוד מחזיק את הוואזה הסדוקה של הכדורגל הישראלי הוא שנאת הפריפריה למרכז: "תל-אביב עולה באש" היא קריאת הקרב הפופולרית ביותר בין אוהדי הכדורגל מהפריפריה. אבל אפילו הם יודו שהדרבי התל-אביבי הוא כמעט המפגן היחיד שגורם לכדורגל המקומי להיראות משכנע: אוהדי הפועל תל-אביב ומכבי תל-אביב הם האחרונים שעוד יודעים לשנוא אחד את השני, כמו בימים שבהם הכול היה כאן עדיין שחור-לבן: גלויה מזמן אחר ומימים יפים שלא ישובו עוד לעולם.