בן 80 הפך את חדר האשפה המשותף לדירה. מה קבע ביהמ"ש?

בית הדין האזורי לעבודה בחיפה פסק כי חברת הסטארט־אפ ג'יני פורס ישראל, המספקת שירותי מחשוב לחברות גיימינג, תפצה עובד בגין עוגמת־נפש לאחר שהסכם ההעסקה עמו בוטל עוד בטרם החל בעבודתו.

התובע, בעל ניסיון בתעשיית הגיימינג, כיהן כראש צוות אופרציה בחברת לדברוקס קורל עד דצמבר 2019. סמוך לסיום עבודתו שם, נוצר קשר בינו לבין מנכ"ל ג'יני פורס, עמו הייתה לו היכרות מוקדמת, לצורך בחינת העסקתו בחברה. לאחר סיום עבודתו הקודמת, דנו השניים באפשרות לשלבו כראש מחלקת אופרציה, במקומו של עובד שצפוי היה לצאת לרילוקיישן.

במהלך הפגישה על תנאי השכר, ביקש התובע שכר חודשי של 20 אלף שקל; המנכ"ל הציע תחילה 14 אלף שקל ולאחר מכן העלה את הצעתו ל־17 אלף שקל. באותה פגישה סוכם כי התובע יחל את עבודתו באופן מיידי, ובעקבות הסיכומים נשלח אליו חוזה העסקה. אלא שלאחר שהתובע ביקש להכניס מספר תיקונים בחוזה, חדלה החברה להשיב לדרישותיו - וזאת על אף שמועד תחילת ההעסקה כבר נקבע באופן סופי.

במהלך התקופה חלו חילופים בתפקיד מנכ"ל החברה, ולתובע הודע כי העסקתו לא תצא לפועל. הסיבה: עיכוב בפרויקט של החברה בניגריה, שהוביל לביטול הרילוקיישן של ראש האופרציה הקיים והישארותו בתפקיד בישראל.

השופטת איריס רש קיבלה את התביעה באופן חלקי. היא דחתה את הדרישה לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות, מאחר שהתובע סיים את עבודתו הקודמת עוד לפני שהתקבל רשמית לחברה, ולכן לא נגרם לו נזק ממוני ישיר. עם זאת, השופטת פסקה כי החברה תפצה את התובע ב־10,000 שקל בגין עוגמת־נפש.

עוד נקבע כי הסכמי העסקה הם חוזים לכל דבר הדורשים גמירות דעת ומסוימות, ואלה אכן התקיימו במקרה זה: התפקיד, השכר, התנאים הנלווים ומועד תחילת העבודה הוגדרו כולם.

השופטת מתחה ביקורת על התנהלות הסטארט־אפ וקבעה כי מאחר שהחברה הסתירה מהתובע כי העסקתו תלויה בגורמים חיצוניים (הפעילות בניגריה), היא ניהלה משא־ומתן בחוסר תום־לב - המזכה בפיצוי.

משמעות הפסיקה: אם המעסיק מסתיר תנאי חשוב הנוגע להעסקה במהלך המשא־ומתן - הוא נוהג בחוסר תום־לב, והעובד זכאי לפיצוי.

מספר תיק: 8038-04-20

ועד בית בבניין ברחוב פרישמן בתל אביב פנה לבית המשפט בדרישה לחייב דייר כבן 80 לפנות חפצים שאחסן בחצר המשותפת, ולפנותו מחדר האשפה של הבניין שהפך ליחידת מגורים.

לפי הוועד, הנתבע נעל את דלתות חדר האשפה, חיבר אותו באופן פיראטי למערכות החשמל, המים והביוב, ואף התקין דוד שמש כדי להופכו ל"דירת מגורים". בנוסף, נטען כי הדייר בנה מחסן בחצר המשותפת לצורך אחסון חפציו, והציב בשטח המשותף בקומת הקרקע רכב שאינו בשימוש.

הדייר לא הכחיש שעשה זאת, אך טען כי הוא רשאי לעשות כן מכוח הסכמים קודמים עם בעלי הדירות. לדבריו, מדובר בשימוש שאינו מונע שימוש מאחרים, והוא נמשך כבר קרוב ל־50 שנה.

השופט גיא פורר מבית משפט השלום בתל אביב קיבל השבוע את התביעה באופן חלקי. הוא ציין כי דייר בבית משותף רשאי אומנם לעשות שימוש ברכוש המשותף גם ללא הסכמת יתר הדיירים - ובלבד שמדובר בשימוש רגיל וסביר שאינו מונע שימוש דומה מאחרים. אולם נקבע כי תוספות הבנייה של הנתבע במבנה מונעות כל שימוש בשטח זה מדיירים אחרים.

"שימוש במבנה למגורים אינו יכול להיחשב כשימוש רגיל וסביר", כתב השופט, "גם מאחר שמדובר בשטח שאינו מהווה דירה לפי תשריט הבית המשותף, וגם מאחר שעל־פי דיני התכנון והבנייה לא ניתן להשתמש בו כך". הנתבע הודה כי הוא עושה שימוש בכל שטח החצר לאחסנת ציוד השייך לו.

"משנמצא כי השימושים שעושה הנתבע ברכוש המשותף אינם בגדר שימוש רגיל וסביר, מונעים משאר הדיירים את האפשרות לעשות שימוש ברכוש המשותף, והם לא הותרו לנתבע על־ידי כלל בעלי הדירות - הרי שמדובר בשימושים אסורים", קבע השופט.

בעקבות זאת, ניתן צו המורה לנתבע לחדול מהשימוש ברכוש המשותף ולפנות את חפציו. עם זאת, בקשת ועד הבניין להורות לנתבע להרוס את הבנייה נדחתה, לאחר שלא הוכח מה מתוכה נבנה על־ידו.

ההחלטה התקבלה למרות השימוש ארוך השנים בשטחים הציבוריים; עם זאת, בשל גילו של הנתבע והעובדה שהשימוש נעשה במשך שנים בידיעת הוועד, לא נפסקו לחובתו הוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: דייר בבניין רשאי לעשות שימוש ברכוש המשותף, גם ללא הסכמת שאר הדיירים - ובלבד שהשימוש סביר ואינו מונע שימוש דומה מאחרים.

מספר תיק: 57591-10-24

בני זוג לשעבר מנהלים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה, בין היתר סביב טענת האב כי האם חטפה את בתם הקטינה למדינה אחרת. באחת מהחלטותיה ציינה השופטת מיה לוי כי האם תובעת מהאב לשמש בתור "כספומט", וכי יש בכך חוסר תום־לב וציניות.

בהחלטה אחרת התייחסה השופטת לתקרית שאירעה בעת שהקטינה שהתה עם האב בביקורו במדינה שבה היא מתגוררת עם האם. השופטת ציינה כי לא היה מקום ליצירת אינטראקציה של האם עם הקטינה בזמן השהות הקצרה של האב, וכי האם יצרה בכך פרובוקציה.

האם ביקשה לפסול את השופטת מלדון בעניינה, בטענה כי שורת ההתבטאויות והחלטותיה מלמדת כי דעתה של השופטת "ננעלה" נגדה, ותוך שימוש בביטויים פוגעניים ומזלזלים. בין היתר הלינה האם על החלטות הנוגעות לתשלומים ועל הדרישה כי תתייצב פיזית לדיון הבא.

נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, דחה לאחרונה את הבקשה וקבע כי הביקורת שהשמיעה השופטת אינה מקימה עילה לפסילתה. בהחלטתו של עמית נקבע כי טענות האם משקפות חוסר שביעות־רצון מהחלטות שיפוטיות שניתנו לאורך השנים, וכי הדרך להשיג עליהן היא בערעור ולא בבקשת פסלות.

"רשאי בית המשפט להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של ההליך", כתב נשיא בית המשפט העליון. "לא כל אמירה ביקורתית מצד בית המשפט, אף לא כזו שניתן היה לנסח באופן מוצלח יותר, מקימה עילת פסלות".

הנשיא הוסיף כי "בקשת פסלות אינה האכסניה המתאימה להעלאת השגות על החלטות שיפוטיות לגופן, גם כשמדובר בצבר החלטות שאינן לרוחו של בעל דין. דרך המלך להשיג עליהן היא בהליכי ערעור מתאימים. טענות המופנות כלפי הפעילות השיפוטית יקימו עילת פסלות רק במקרים נדירים וחריגים ביותר".

משמעות הפסיקה: התבטאויות של שופט נגד צד בנוגע לניהול ההליך לא יהוו עילה לפסילתו.

מספר תיק: 56432-01-26