רשימת קניות מאמריקה

כמות המשתמשים הרשומים בפייסבוק חצתה כבר את רף ה-300 מיליון. לכל משתמש יש בממוצע 130 חברים. האתר תורגם ליותר מ-70 שפות, וכ-70% ממשתמשיו חיים מחוץ לארה"ב. כמה מהם גרים אצלי בבית.

אחד מהם, כמעט בן שמונה, יושב מול המסך ומתמודד בגבורה במשחק פוקר סוער, שעה שאני בא להיפרד ממנו לקראת עוד נסיעת עסקים לחו"ל.

"י', אבא נוסע היום לאמריקה", אני אומר לו בטון אבהי, מתחשב בקשייו הרגשיים של ילד בן שמונה שנאלץ להיפרד שוב מאביו - הנוסע המתמיד. הילד איננו עונה, וברור לי לחלוטין שהוא מעכל את הידיעה המרה בנפשו הרגישה ובקושי עוצר את דמעותיו. "זה בסדר", אני אומר לו ברוך, "אני מבין שזה קשה לך. אבל מישהו כאן צריך לפרנס, ולכן כולנו קצת מקריבים". הילד עדיין אינו עונה ואני מתחיל לחשוש שהמשבר הפעם קשה ממה ששיערתי. "היינו צריכים להכין אותו מראש", אני מציין לעצמי.

לפתע נפלטת מפי הזאטוט שאגה אדירה. "אמא! ניצחתי! קרעתי את כל השולחן! היתה לי יד מדהימה, אני מיליונר!", תוך שהוא נעמד על הכיסא ומנופף את ידיו בתנועות ניצחון נמרצות הוא לפתע מבחין בי. "אבא! אל תשאל! ניצחתי את כולם, גם את אמא! מה זה, אתה נוסע לאן שהוא? אל תשכח להביא לי מתנה".

תוך כדי שאני מסתיר את אכזבתי האבהית מכך שהילד לא ממש מתרגש מנסיעתי המתקרבת, אני מעיין במסך המחשב הפרוש מאחוריו. 3 שולחנות של "זינגה פוקר" פרושים על המסך בשלבים שונים של משחק, והילד התמים שלי מתמודד בכל אחד מהם בקשיחות מול שחקנים אלמוניים, חלק מאותם מאות מיליוני משתמשי פייסבוק ברחבי העולם.

בעצם, לא כולם אלמוניים. אחת מהם, העונה גם לשם "רעייתי", יושבת בחדר אחר ומשחקת בעצמה נגדו ונגד א', אחיו בן ה-12, הנמצא כרגע בבית של חבר ובאופן רשמי, ככל שידוע לי, מתכונן שם למבחן במתמטיקה.

בחמת זעם מסוימת אני שולח לאשתי SMS בהול, ובו אני קובל על אובדן הדוגמה האישית והמשחק הלא חינוכי שבו היא מעורבת ביחד עם ילדיה הצעירים. "אין לי זמן, יקירי", היא קוראת לי מהחדר השני, "אני עסוקה מאוד כרגע. יש לי יד מדהימה. אל תשכח לקנות לי באמריקה את כל מה שביקשתי, אם לא קשה לך..."

אני רושם לעצמי נקודות לנאום חינוכי חוצב להבות אותו אשא לכשאחזור, ופונה אל הילד, לפני שישקע שוב בקלפים. "י', יש משהו שאתה צריך מחו"ל? להביא לך עוד וובקין, על מנת להשקיט את ייסורי המצפון האבהיים שלי עד לנסיעתי הבאה?".

"לא, אבא", הוא מואיל בטובו לסנן לעברי, מבטו מרוכז היטב במסך שלפניו, "אף אחד כבר לא משחק בוובקינז, זה מיושן. אני חייב באקוגן חדשים וגם קרייזי בונז. ותביא לי ג'קט חדש למודו שלי בבקשה. ואם לא קשה לך, אנא קנה לי גם Powermat כדי שאטען את המודו שלי באופן אלחוטי. וגם, אני צריך משחק חדש ל-DS. ואל תשכח את פיפ"א 2010 שיצא השבוע, אל תחזור בלעדיו. איזה כיף שאתה נוסע, אני שמח בשבילך. מפרגן לך, מבטיח להתגעגע. ביי!".