לידיעת הנהלות לאומי ופועלים

הלימות ההון, ההון והסיכון הטמון בפעילות הבנקים מעסיקים מאוד את ראשי המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים כמו BIS (הבנק הבינלאומי לסליקה) וקרן המטבע. לאחר כנס קרן המטבע האחרון, הפיץ הפורום העולמי ליציבות פיננסית (FSF) דוח תחת הכותרת "מנווטים קדימה אל האתגרים הפיננסים", ובו הוא מגדיר מהם "מוסדות מערכתיים".

אלו גופים שגודלם והיקף פעילותם יוצרים סיכון מערכתי, כלומר בנקים שנפילתם תגרום תגובת שרשרת ותחייב התערבות שלטונית להצילם. הבעיה היא שבנקים כאלה פועלים בעצם ללא סיכון אמיתי כיוון שכולם יודעים כי אם יקרה להם משהו, המדינה, שלא יכולה להרשות לעצמה את נפילתם, תציל אותם. לכן, טוען הפורום, צריך לצמצם את הסיכון של מוסדות כאלו במידת האפשר. בישראל, אגב, מדובר בחמשת הבנקים הגדולים, אבל במיוחד בהפועלים ובלאומי.

המודל שמציע הפורום לקוח ממתודולוגיית איכות הסביבה ונקרא "המזהם משלם". המזהם, במקרה זה, הוא כמובן לא מפעל תעשייתי אלא בנק גדול, והזיהום הוא הסיכונים שאותו בנק נוטל בפעילותו. הפורום סבור כי חלק מהעלות הנובעת מהסיכון המערכתי שיוצר הבנק צריכה להיות מוטלת עליו, וממליץ לנקוט מספר צעדים בהקשר זה.

ראשית, על פי הפורום יש להעלות את ההון הראשוני המקורי - כלומר, הון הליבה (CORE TIER 1), ההון ראשוני ללא הון היברידי - לרמה גבוהה יותר. בישראל הרמה המינימלית הנדרשת היא 6.5% והפיקוח על הבנקים מתכוון להגיע בסוף התהליך לשיעור 7.5%.

צעד נוסף נוגע להגדלת ההפרשות הכלליות לחובות מסופקים בזמנים של שגשוג. הפרשות כלליות הן הפרשות שאינן עומדות כנגד אשראי ספציפי אלא משקפות סיכון כולל. למשל, פעילות בענף מסוים או במדינה מסוימת. ההפרשות הנוספות יכללו בהון המשני כדי לאפשר את הגדלת כרית הביטחון כשהמחזוריות הכלכלית תתהפך.

בפורום קוראים גם להטיל הגבלות על המינוף המרבי. כלומר, לקבוע יחס בין ההון להיקף הנכסים כדי להטיל מגבלות על מינוף אפשרי. במילים אחרות, בהינתן הון נתון הבנק לא יוכל לצמוח מעבר להיקף נכסים מסוים.

מבאזל לירושלים

ואיך כל זה נוגע לנו, כאן בישראל? כרגע מדובר בעניין תיאורטי, אבל הניסיון הראה שההמלצות שמתקבלות בבאזל הופכות בסופו של דבר לחוזר בנקאי בירושלים. וכבר לפני שנה הבהיר המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, כי אין בכוונתו להמציא את הגלגל, וכי מרגע שיגובשו לקחים גלובליים מהמשבר הוא יאמץ אותם תוך התאמות נדרשות.

בכל מקרה, המשבר הנוכחי כבר לימד אותנו לקח חשוב. תשואה גבוהה על ההון אינה מצביעה בהכרח על בנק טוב יותר, ייתכן שמדובר דווקא בבנק מסוכן יותר (מה שכמובן לא אומר שבנק עם תשואה נמוכה הוא בהכרח סולידי). כדי להשוות בין בנקים צריך לפחות שני פרמטרים: תשואה והלימות הון.

אם ניקח שני בנקים באותו גודל שלאחד מהם תשואה גבוהה יותר ממשנהו, ייתכן מאוד שלבנק עם התשואה הנמוכה הלימות הון גבוהה יותר. בשורה התחתונה זה עניין מתמטי, הלימות נמוכה פירושה פחות הון ויותר תשואה על ההון. לכן, בנק שמחזיק עודפי הון מקבל "קנס" בתשואה על ההון. כדי להשוות באמת בין בנקים צריך לבחון תשואה מותאמת סיכון.

לצורך כך עשינו סימולציה קטנה ושיחקנו במספרים מתוך הדוחות. תחילה לקחנו את נכסי הסיכון של כל בנק כנתון קבוע, ומולם את הלימות ההון הראשוני (ללא הון היברידי), לאחר מכן נרמלנו את ההון המקורי לשיעור של 7.5% על ידי הפחתת או הוספת סכום מתאים מההון העצמי. ואז, בהינתן רמת נכסי סיכון קבועה והון מקורי זהה, בדקנו על בסיס הרווח במחצית את התשואה על ההון.

לא הופתענו. התברר כי לבנקים עם הלימות ההון הגבוהה, תשואה גבוהה יותר. לאומי עלה מתשואה על ההון של 10.2% לתשואה של 11.1%, והבינלאומי קפץ מ-8.8% ל-11.3%. בבנקים עם הלימות הון פחות גבוהה ירדה התשואה על ההון בחדות. מזרחי טפחות ירד מ-8.7% ל-7.9%, דיסקונט ירד מ-11% ל-10.1%. בבנק שנמצא עם הלימות הון ממוצעת כמו הפועלים התשואה כמעט ולא השתנתה וירדה קלות מ-4.3% ל-4.1%.