ההבדל בין לק אדום לגאדג'טים

טייסים החמיצו את הנחיתה, אז תיאסר גישה ללפטופים במטוסים. ואם היו מורחים לק?

בסוף אוקטובר החטיט צוות הטיסה של חברת נורתווסט איירליין, שהמריא מקליפורניה, את שדה-התעופה הבינלאומי במיניאפוליס ב-240 ק"מ. הטייסים סיפקו הסבר: הם בדיוק השתמשו במחשביהם הניידים כדי "לעיין בלוח הזמנים החדש של החברה", ודעתם הוסחה עד כדי כך שלא שמו לב לשדה-התעופה.

קראתי שחברי סנאט בארה"ב מקדמים חוק שיאסור על טייסים להשתמש במחשבים ניידים וגאדג'טים בתא הטייס באופן גורף - ולא רק בנחיתה ובהמראה כמו היום.

נשאלת השאלה: ואם במקום להתעסק במחשבים הניידים שלהם היה צוות הטיסה עסוק, נניח, במריחה קבוצתית של לק אדום על ציפורני הרגליים. האם היה חבר סנאט אחד בארה"ב, או בכל העולם כולו, שהיה מעלה על דעתו לקדם הצעת חוק שאוסרת על טייסים לעסוק בפעילות כזו? ודאי שלא. אף אחד הרי לא רוצה שיחשבו שהוא דביל גמור.

אבל למחשבים ניידים וגאדג'טים, מוזר ככל שזה יישמע, קל להיטפל. מוזר - כי עברו כבר שנות דור של טכנולוגיה עילית, במהלכן השתנה העולם, אבל רוב בני האדם, ודאי המבוגרים שבהם, עדיין רואים במחשב - ובטכנולוגיה בכלל - איום.

עד כדי כך - שהם מאשימים, גם אם באופן לא מודע, את המחשב בזה שפיתה את הטייס וגרם לו לשכוח את הנחיתה. אלה לא רק חברי סנאט. עובדה שגם הטייסים עצמם האשימו את המחשבים הניידים ואת הגאדג'טים שלהם. זה לא אני, בוס, זה ה-iPhone הרע שהשתלט על נשמתי, זה הלפטופ, זה הלפטופ השובב.

זו רק עוד דוגמה קטנה ליחס הקולקטיבי שלנו לטכנולוגיה. אנחנו אוהבים אותה, זה בטוח; מתמסרים לה כמו כלום ומפנים לה עוד ועוד מקום בחיינו. בהתלהבות אדירה, בשמחה, כמו ילדים בפארק-מים.

אבל יחד עם זאת אנחנו תולים בה את הצרות שלנו. האנשים היום בודדים יותר, כך נהוג לחשוב, שקועים עמוק בתוך מסכים מרצדים, מנותקים מהחיים האמיתיים. המעגל החברתי של האמריקני הממוצע, הכריז השבוע סקר, קטן באופן משמעותי מזה שהיה לפני 20 שנה. האינטימיות, חוזרים ואומרים לנו, מתה. הכול התקצר לכדי SMS.

לא כולם חושבים ככה. האנתרופולוגית הטכנולוגית סטפנה ברודבנט, שחוקרת את ההומו-דיגיטלוס כבר 20 שנה, רואה את זה אחרת. מבחינתה, הטכנולוגיות החדשות - משמע הטלפון הסלולרי, הצ'ט והרשת החברתית - רק טובות לנו. יש לה אפילו שם טוב לזה: "הדמוקרטיזציה של האינטימיות".

אומרת ברודבנט: עד לפני 150 שנה כולנו עבדנו וחיינו באותו מקום. לא היתה הפרדה בין החיים, המשפחה והעבודה. כל זה השתנה במהפכה התעשייתית. מאז נעקרנו כולנו (כמעט) מבתינו לטובת מקום העבודה. לא היתה לנו אפשרות להתקשר הביתה, ולמעסיקים שלנו זה מאוד התאים. כך נולדה ההפרדה הזו, המזויפת. כך נוצר הניכור של האדם המודרני.

אפשר לשבור את חומת הניכור. זו הדמוקרטיזציה של האינטימיות: הזכות לתקשר עם אהובינו על בסיס קבוע - ויהיה זה דרך צ'ט, מייל או SMS - צריכה להיות נתונה לכל. ואם בגלל זה פעם בכמה זמן ישקע טייס בשיחה עם אהובת-לבו ויפספס את שדה-התעופה ב-240 ק"מ - אז לעזאזל, אנחנו נעמוד בזה! הכול בשביל האינטימיות.

צרו איתנו קשר *5988