נתניהו חייב להביא משהו חדש

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שוב הגיע לוושינגטון, לביקור החצי-שנתי המסורתי, הפעם כדי לנאום בעצרת הכללית של הפדרציות היהודיות. אבל בניגוד למסורת שהתגבשה בעשרות ביקורים קודמים, לשכתו קיבלה את ההזמנה המיוחלת לבית הלבן, הזמנה שבלעדיה ביקור של ראש ממשלה ישראלי באמריקה מתויג ככישלון, רק כמה שעות לפני העליה למטוס, וגם זו היתה הזמנה טנטטיבית בלבד, בסגנון: 'ננסה לסגור משהו למחר'. (האישור הסופי ניתן זמן קצר לפני נחיתת מטוס ראה"מ בבסיס אנדרוז, בקושי 24 שעות לפני הפגישה). בהקשר היחסים ההדוקים בין שתי המדינות, זו היתה סטירת לחי לראש ממשלה שמגדיר את מדינתו כבעלת הברית החזקה ביותר של ארה"ב במזה"ת. ישראל, לאחר הכל, אינה מיקרונזיה.

לגורדון בראון זה לא היה קורה; בטח לא לסילוויו ברלוסקוני או ולדימיר פוטין ואפילו לא לראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לא בדיוק מנושאי כליה של ארה"ב, אולי מפני שהם, כמו רוב מנהיגי תבל, אינם סופרים פגישות עם נשיאי ארה"ב כמדד להצלחה אישית (זוכרים איך אהוד אולמרט התגאה פעם באורך נטו של אחת מפגישותיו עם הנשיא לשעבר בוש?) או משתמשים בהן כתפאורה לתשדירי בחירות נמוכי עלויות.

ארדואן, למשל, צפוי להיפגש עם אובמה בלשכה הסגלגלה ב-7 בדצמבר, אבל הממשל החל לפרוש את השטיח האדום לקראת הביקור כבר ב-29 באוקטובר, בהודעה חמימה של דובר הבית הלבן. שגרירות ישראל בוושינגטון העבירה לגורמים המתאימים בממשל מידע על ביקורו הממשמש ובא של נתניהו ובקשה להסדיר לו פגישה עם הנשיא לפני יותר משלושה שבועות, אבל איכשהו, מתישהו, הבקשה הזו נפלה / הופלה בין הכיסאות. מזל שהמנקה מצא אותה ברגע האחרון.

נכון שהיחסים עם ארה"ב מעולם לא היו טובים יותר, כפי שאמר באחרונה שגרירנו בוושינגטון. שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל הגיע כמעט לרמות ששמורות למדינות נאט"ו. יש תיאום מהותי של עמדות כלפי איראן. מעמדה של ישראל בקונגרס מוסיף להיות מבוצר. הסיוע הביטחוני, שמטפס בהדרגה ליעד של שלושה מיליארד דולר בשנה, משולם כסדרו. אבל ממשל אובמה מאותת בחזקה, שהוא אינו מרוצה מהדינאמיקה של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. סטירת הלחי הפומבית לנתניהו, ואי אפשר לראות את הטיפול בהזמנתו בשום דרך אחרת, היא איתות נוסף.

הלך הרוח בממשל הוא, שבסבב הנוכחי של הטנגו המזרח-תיכוני אובמה בלאו הכי מרקד לבדו, כשנתניהו משקיף מהצד. (לא שאבו מאזן מרחף עם הנשיא על בימת הריקודים; הוא נתפס בוושינגטון כתחמן חלשלש, משענת קנה רצוץ, רע במיעוטו, אבל הוא מה שיש ולפחות הוא לא דורש לגזול דקות יקרות מהלו"ז הנשיאותי).

על רקע זה, אם נתניהו רוצה הזמנה לחדר הסגלגל, שישלם, שיעשה משהו כדי להצדיק את קבלתה, שיספק משהו מוחשי שאובמה יוכל להציג כהישג. הנשיא לא רוצה להיכוות כפי שנכווה בפסגה המשולשת העקרה במרכז או"ם, פסגה שהניבה לארה"ב דיווידנדים של מפח נפש. בסטייט דיפרטמנט ובמועצה לביטחון לאומי, המונח tangibles (דברים מוחשיים) נעשה מילה נרדפת לתיאור מה שאין למצוא על שולחן המו"מ במזה"ת.

אז מה יביא ראש ממשלתנו לבית הלבן? בואו נאמר, שהוא רוצה להזהיר את הנשיא מפני כוונת הפלסטינים להכריז על הקמת מדינה עצמאית באופן חד-צדדי, כפי שנטען אתמול בתקשורת הישראלית. האם נתניהו מוכן להציע התגמשות ישראלית משמעותית תמורת התנגדות אמריקנית לצעד פלסטיני אפשרי כזה? קרוב לודאי שלא, לפי התרחיש הזה. אחרת, כל השיהוי המשפיל בהיענות להזמנה לא היה מתרחש. לפי הפרוטוקול הדיפלומטי, סדר היום ונושאי השיחה בפגישה בין מנהיגים נקבעים זמן רב מראש. הבית הלבן היה חופן כל הזדמנות לדון עם ראש ממשלה ישראלי על נכונות להפשרה במה שנתפס בממשל אובמה כקרחון האורתודוכסיה הפוליטית הישראלית.

ואולי פשוט נמאסנו, אנחנו והפלסטינים. יש אנליסטים שמצביעים על סימנים לעייפות החומר במנגנון המזרח-תיכוני של הממשל. אובמה נכנס לבית הלבן עם תקוות גדולות ונאומים מרטיטים. היה נאום בקהיר והיה נאום במחנה ריכוז.

ג'ורג' מיצ'ל בא וג'ורג' מיצ'ל הולך. הילארי קלינטון מגיעה והילארי קלינטון עוזבת. אובמה מטיף לסבלנות ואובמה מטיף שוב לסבלנות. וזה כמובן לא התחיל לפני תשעה חודשים. אובמה מוסיף לשאת את הלפיד המזרח-תיכוני שהעבירו לו קודמיו. סגנונו שונה, הדגשיו אחרים, אבל שום דבר לא משתנה. מה שהיה הוא מה שהווה וכנראה מה שיהיה. או, כפי שכתב אתמול תומאס פרידמן בניו יורק טיימס, בסרט הזה היינו יותר מדי פעמים.

"תהליך השלום הישראלי-פלסטיני נעשה הצגה גרועה", כותב פרידמן בטור שיעורר הרבה הדים. "ברור שכל הצדדים פשוט מתיימרים לשחזר, כלפי חוץ, אותן סצנות עתיקות, עם אותן קלישאות חבוטות, וברור גם שאף אחד לא מאמין יותר למה שמתרחש על הבמה. אין רומנטיקה, אין סקס, אין ריגושים, אין תחושה של דחיפות, אין אפילו תחושה של חשיבות. הדבר היחיד שעדיין דוחף היום את תהליך השלום הוא כוח האינרציה וההרגל הדיפלומטי".

"תהליך השלום עכשיו הוא כמו תרגילי התעמלות, כמו הרמת משקולות, משהו שדיפלומטים עושים כדי להישאר בכושר, לא מפני שהם מאמינים שמשהו יצא מזה", כותב עוד פרידמן.

והפתרון של בעל הטור? "הגיע הזמן שנסיר את האבק מהאמרה המפורסמת של ג'יימס בייקר, יד ימינו של ג'ורג' בוש האב, שכוונה לישראל ולאויביה: 'כאשר תהיו רציניים, צלצלו אלינו לבית הלבן. המספר הוא 202-456-1414. בקשו את ברק. אם לא, צאו לנו מהחיים. יש לנו מדינה משלנו שאנו צריכים לתקן'".

במילים אחרות: פרידמן קורא לארה"ב לחלץ עצמה מתהליך השלום במזה"ת עד שהצדדים יזמינו אותה חזרה. אובמה, שמכבד את דעתו של פרידמן (הם משחקים גולף יחד), אולי החל להפנים את הגישה הזו, והכתף הנשיאותית הקרה לנתניהו היא אולי סימן לכך.