הקופירייטרים של הציונות

"בעצמם הם כותבים להם שיר, ואפילו ספרים כבר נתנו", כתב אלתרמן על הפלמ"ח בשירו "מסביב למדורה". "זהו טיב הפלמ"ח, הוא איננו משאיר כל מלאכה לשלא משלנו", כתב אז בהערצה. הנה דוגמה לכך שהפלמ"ח כותב הכל בעצמו. אחרי מלחמת השחרור הקימו קבוצת סופרים בני דור הפלמ"ח - משה שמיר, אהרן מגד, ט' כרמי וחיים גורי - את כתב העת "משא".

ב"משא" פירסמו דן בן-אמוץ וחיים חפר את "ילקוט הכזבים" - רצף של סיפורים קצרים ומשעשעים, מעשיות, גוזמאות והפרזות המכונות צ'יזבטים, שסופרו בידי חברי הפלמ"ח. כך זכתה התרבות הישראלית להכיר את סמוך הקטן וסמוך הגדול, עבד, אבו ליש, ירוחם הג'ינג'י (שכונה כך על אף מוצאו התימני), ואפילו סורמלו, נהג המונית הירושלמי.

חפר ובן-אמוץ נעזרו לשם כך במיטב הפלמ"חניקים - שאול ביבר, חיים לבקוב, ירוחם כהן, חיים זינגר, מוסה פינקל ואחרים. "ילקוט הכזבים" ראה אור לראשונה ב-1956 והיה ספר חובה בכל בית ישראלי גאה. מאז הוא יצא לאור בכמה מהדורות, וכעת רואה אור בהוצאת אריה ניר מהדורה מחודשת, מוערת ומצוירת של "ילקוט הכזבים". יש בה 12 כזבים חדשים שהוסיף חיים חפר על פי זכרונו, ועוד 120 ציורי צבע ורישומים נפלאים של דני קרמן.

לא מזמן סיפר שאול ביבר כי הרוח הפלמ"חניקית שאפה למצוא את הקליל והחיובי בכל סיטואציה קשה, ובאמצעות ההומור להילחם בייאוש. המיתוס מוכר לכולם: הישיבה מסביב למדורה עם "ספלי אלומיניום קמוטים וקורבן ורעות לאין אומר", אבל גם גניבת תרנגולות מהלול ולא למטרת ביצי חופש, שירה בצוותא לפי מיטב רפרטואר התקופה, וכמובן - סיפור צ'יזבטים שמתארים את חיי היומיום שלהם, המאבקים, הקרבות, היחסים הבינאישיים, המאמצים הפיזיים - הכל בחן ובהגזמה פרועה.

סביב המדורה

עד כמה רלוונטי "ילקוט הכזבים" לתרבות הישראלית היום? האם הוצאתו לאור המחודשת היא חגיגה של נוסטלגיה בלבד, או שמא הצ'יזבטים של הפלמ"ח הם חלק מהפולקלור הישראלי?

הספר הזה הוא בראש וראשונה ספר לימוד. הוא מעין מוזיאון שמתעד עולם שהיה ונעלם. "הרעיון להוציא אותו לאור מחדש היה של המו"ל אריה ניר, שהלך לעולמו לפני חודשיים", מספר דני קרמן, שליווה את הספר בציורים ובהערות השופכות אור על דמויות ואירועים היסטוריים.

"בתרבות הישראלית הכל סובב סביב העכשווי, מה שנכתב לפני יותר משבועיים כבר לא קיים. בלונדון ובפריז יודעים להתייחס לנכסי העבר שלהם, ברכבת התחתית אני רואה אנשים קוראים ג'יין אוסטין ווילקי קולינס. פה אני רואה שקוראים רק מה שנכתב עליו בעיתון בשבוע האחרון".

"אני בכלל לא נוסטלגי", מוסיף קרמן. "יש לי אפילו רתיעה מנוסטלגיה. אני רק חושב שיש לנו בעבר דברים טובים שכדאי לזכור".

* מה אפשר ללמוד מהספר הזה היום?

"אפשר ללמוד איך בעצם המציאו את ההומור הצברי. רק בשנות ה-50 צץ מן הומור של דן בן-אמוץ וחיים חפר ושאול ביבר וחיים לבקוב, הומור ישראלי גאה שבסך הכל אסף סיפורים מכל מיני מקומות. יאיר גרבוז חזר עכשיו מבולגריה, ושם המדריך סיפר על משאית שסחבה בור והבור נפל לתוכה - זה מופיע ב'ילקוט', אבל זה כנראה לא סיפור שהמציאו בארץ.

"הכזב הראשון נוצר סביב המדורה, וכל אחד היה מספר את הסיפור שלו. לדעתי המנגנון הזה של הכזב תחילתו בגרעין של אמת, אבל חלק מהדברים מקורם באיזו מתיחה או בדיחה או סיפורים ששמעו.

"חלק מהסיפורים הסתובבו בין ותיקי הגליל, ותיקי השומר, והם איכשהו הגיעו לפלמ"ח. וכמו שקורה בחבורה מגובשת שחוזרת על סיפור יותר מפעם אחת, הסיפור עובר תהליך של קריסטליזציה. האוסף האקלקטי הזה הפך להיות חלק מהחיים שלנו. בנערותי אני וחבריי דיברנו ילקוטית. כך דיברו בארץ בשנות ה-50".

היעדר מוחלט של הפוליטיקלי-קורקט

הנהייה של אנשי הפלמ"ח אחרי הערבים, מנהגיהם, שפתם ותרבותם, נראית היום אירונית, כמעט נוגעת ללב. יחסי האהבה, הערצה, דחייה, שנאה האלה נראים בחלקם תמימים ובחלקם מתנשאים. היות שהמילה כזב קשורה קשר פונטי למילה הערבית צ'יזב, והיות שהצ'יזבטים מזכירים במובנים רבים את תרבות מספרי הסיפורים הערבית - קשה להפריד בין תרבות הפלמ"ח ותרבותם של אלה שבהם לחמו, הערבים.

עיניים מפוכחות וביקורתיות של היום יכולות לקרוא את "ילקוט הכזבים" ולהזדעק עד לב השמיים על ההיעדר המוחלט של הפוליטקלי-קורקט, על הנימה הגזענית, השוביניסטית, שיש בה קורטוב של קהות רגשית וחופן של חיספוס. היום סיפורים כאלה לא היו עוברים את הדיון הציבורי.

"יש משהו די מחוספס בהומור הזה, ואפילו לא כל-כך שנון כמו ההומור של הדור שלנו", מאשר קרמן."אבל יותר מהפואנטות והחידודים יש שם סוג של אמירות וביטויים והווי שהשפיעו על חיינו פה. בתור בדיחות, הספר של דרויאנוב מוצלח יותר, אבל 'ילקוט' הפך לשפה המדוברת של שנות ה-50.

הילקוט המקורי כלל 167 כזבים שנבחרו מתוך קרוב ל-400 סיפורים. בהקדמה כתב בן-אמוץ על ההבדל בין שקר, מתיחה וכזב: "שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו. מתיחה היא שכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה, וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב".

האם ההומור היה הנשק האמיתי של הפלמ"חניקים, כפי שטוען יאיר גרבוז? האם המציאות הייתה עד כדי כך איומה שהם נאלצו לעקוף אותה, להגזים אותה ולצחוק עליה? האם "ילקוט הכזבים" הוא בסך הכל מנגנון הישרדות, אמנם יצירתי ומוצלח אבל מסווה מערך הדחקה קלאסי? בהחלט ייתכן. הרי לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שלעתים קרובות הגאווה והחיספוס מחפים על כאב גדול.

הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג, שחקר את דמות הצבר הישראלי, טוען שחיים חפר ודן בן-אמוץ הם בין הקופירייטרים הגדולים של התרבות הישראלית. "ילקוט הכזבים" בעיניו הוא מסמך תשתיתי שמסביר את האופי הישראלי המיוחד. יש משהו צובט לב בספר הזה, בהוויה שהיתה ואיננה עוד, שלוותה באמונה בצדקת הדרך, בפשטות. מי שרוצה לדעת למה אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים - על הטוב ועל הרע שבכך - ימצא לפחות חלק מהתשובות ב"ילקוט הכזבים". *