שיטת גרעיני השליטה פשטה רגל

פיוטרקובסקי היה האיש החזק בבינלאומי עד שחתול שחור עבר בינו לבין משפחת ספרא. נחמה היה כל יכול בבנק הפועלים עד שאחר צהרים אחד ביקשה ממנו בעלת השליטה, שרי אריסון, לפנות את הכיסא. זהר הוא עדיין יו"ר דיסקונט, אבל, כידוע, משפחת ברונפמן כבר הבהירה לו את עמדתה: מבחינתה, עדיף שהוא שלא יהיה בתפקיד ויפה שעה אחת קודם.

ועכשיו ברצינות. אלו הם כללי המשחק, המנצח זוכה בכל. בעלי השליטה בבנק - לא משנה מה שיעור אחזקתם - הם בעלי הבית לכל דבר ועניין. ברצותם ממנים, ברצותם מפטרים. כל עוד הם מקפידים על כללי הממשל התאגידי ומאפשרים לדירקטוריון לאשרר בדיעבד את החלטותיהם, אין פוצה פה ואין מצפצף. אחזקות הגופים המוסדיים הגדולים בישראל בבנק דיסקונט, עולות על האחזקות של משפחת ברונפמן בבנק, אבל זה בכלל לא משנה. השפעתם על המתרחש בבנק דומה להשפעתו של מר כהן שמחזיק בקומץ מניות.

מי שיצר את השיטה הוא בנק ישראל. פעם היה בכך היגיון שהתבסס על יצירת כתובת שתיתן תשובות, ותזרים הון כשיידרש. אבל ברגע המבחן השיטה כשלה. אריסון סירבה לדרישת הפיקוח לפטר את דני דנקנר, משפחת ברונפמן סירבה להזרים הון לבנק כשנתבקשה, ועוד עניין - המשבר האחרון לימד אותנו שרק עוצמה של מדינה יכולה להציל בנק מקריסה.

מה היה קורה אם בנק דיסקונט היה מתרסק, חלילה, ומאבד בהשקעה כושלת את מרבית הונו העצמי? זה אינו תרחיש הזוי, בנק הפועלים בהחלט היה עלול להיקלע אליו אלמלא מכר דנקנר את ה-MBS בזמן. האם במקרה כזה משפחת ברונפמן הייתה יכולה/רוצה/מוכנה להזרים לבנק מיליארד, מיליארד וחצי דולר? כנראה שלא. אפילו שרי אריסון עם כל הונה לא תוכל להציל את בנק הפועלים אם תידרש לכך. הבנקים פשוט גדולים מדי.

מי יזרים במקרה כזה את הסכום הנדרש? מדינת ישראל, כמובן, כי בנק הוא מוסד ציבורי ואסור לתת לו ליפול. אלו כללי המשחק והם אסימטריים. בעל השליטה, המחזיק במיעוט קטן של המניות, ממנה את הדירקטורים, קובע את מדיניות הבנק ונהנה מהרווחים ומהדיבידנדים. המדינה מכניסה את היד לכיס בעת צרה.

בשיטה הקיימת בעל השליטה ממנה (בכפוף לאישור בנק ישראל) את הדירקטורים מטעמו, ומציע את הדח"צים. ההבדל הוא סמנטי, אלו ואלו הומלצו על ידו, רק שאת האחרונים קשה יותר להעביר מהתפקיד. לשאר בעלי המניות, 74% במקרה של בנק הפועלים ובנק דיסקונט, או 54% במקרה של מזרחי טפחות, אין נציגות בדירקטוריון. ובכלל לא משנה שהם הרוב המוחלט.

כרגע הנזק גדול מהתועלת

אז הנה הצעה לשינוי בכללים. שינוי קטן, פשוט וקל לביצוע. בואו נאפשר מעתה לבעלי המניות מהציבור למנות חלק מהדירקטורים בבנק. לא חלילה את רוב הדירקטורים כפי שמגיע להם על פי חלקם היחסי, אפילו לא שליש מהם, אלא רק שלושה. תתכנס אסיפה כללית של בעלי המניות ללא בעל השליטה, מחזיקי המניות יציעו שמות של מועמדים שאינם קשורים לבעל השליטה, בנק ישראל יאשר, ולדירקטוריון יכנסו שלושה אנשים עצמאיים.

הדירקטורים הללו לא יהיו מחויבים לבעל השליטה, מאחר שלא מונו על ידו, ויהיו נאמנים רק לשולחיהם, בעלי המניות. נוכחותם בדירקטוריון תוביל לאפקט מרענן בכל הנוגע לקבלת ההחלטות, כשכעת תהיה עין לא תלויה שתסתכל על התהליכים, תשאל שאלות קשות שהדירקטורים מטעם בעל השליטה לא יעזו לשאול, ותעלה ספקות והרהורים.

השיטה הקיימת פשטה את הרגל. נזקה גדול מתועלתה. הרגולטור לא יכול ולא צריך להיות הגננת של בעלי השליטה. הגיע הזמן שלבעלי המניות מהציבור - במיוחד כשמדובר ברוב בעלי המניות - תהיה זכות להגיד משהו בזמן אמת על המתרחש בבנק. זה לא יפתור את כל הבעיות, אבל ימנע חלק מהן בעתיד.