בתי מלון הם דבר מוזר. מין היכל כזה שתמיד שואפים וכמהים להגיע אליו כבר, אחרי טיסה ארוכה או יום מתיש במשרד. מתים כבר להגיע לחדר, להתארגן ולהירגע עם איזה דרינק בבר. אבל בניגוד לפנטזיה, לפעמים ההגעה למלון היא רק תחילתו של אסון טבע מתגלגל.
"Sorry Sir, אנחנו לא מוצאים את ההזמנה שלך", אומרת הפקידה החביבה באנגלית. "תחפשי שוב, אולי השם שלי לא מאוית נכון?". "לא אדוני, סליחה, אין לנו שום הזמנה על שמך". "טוב, תראי, השעה 1:15 בבוקר, אני אחרי טיסה של 8 שעות. עזבי את ההזמנה, רק תני לי חדר". "מצטערת אדוני, אנחנו Fully Booked".
צירוף המילים הנורא מכל - Fully Booked.
"טוב, אולי את יכולה להמליץ על מלון קרוב?".
"תנסה את Four Seasons אדוני, אבל הוא עשוי להיות בצד היקר".
600 דולר ללילה? זה לא יקר, זו סתם שחיטה.
במלון החדש, פקיד הקבלה מסתכל עליי במבט מוזר. "אז אין לך הזמנה ואתה רוצה חדר?". לא, אני חושב לעצמי, אני סתם משועמם שאוהב להסתובב בלובי של בתי מלון בלילות. תביא כבר חדר ונלך לישון. 600 דולר מאוחר יותר, והכרטיס המגנטי בידי. "צ'ק אאוט ב-10:00", הוא מפטיר.
צ'יק צ'אק צ'ק-אאוט
קיבלתי את החדר ב-2:00 לפנות בוקר, למה שלא אפנה אותו ב-2:00 למחרת? אבל מי אני שאתקן סדרי עולם. והנה עוד חוק ברזל: לעולם, אבל לעולם, הכרטיס המגנטי לא יפתח את הדלת ב-2:00 לפנות בוקר. בחזרה ללובי.
"מצטער אדוני". ושוב אני עולה, והפעם החדר נפתח. ריח הסיגריות מכה באפי, טלפון זועם לקבלה. "ביקשתי חדר ללא מעשנים". "אה, מצטער אדוני, תן לי למצוא לך חדר אחר ללא מעשנים".
20 דקות אחר כך, אני בחדר אחר. שוב טלפון לקבלה: "האינטרנט לא עובד. אני חייב לשלוח מסמך דחוף", "אין בעיה אדוני, זה ייקח עוד 2 דקות".
3:00 לפנות בוקר, ואני שוקע בשינה רק כדי להתעורר לצליל מחריש אוזניים של מערכת כיבוי האש. "סליחה אדוני, תקלה, אנחנו עובדים על זה". בייאושי הרב אני עוד מספיק לבקש צלצול השכמה ל-8:00, כדי לוודא שאתעורר.
9:30 בבוקר, אני מתעורר בבהלה. לא השכמה, ולא נעליים. הבחור מהקבלה כבר לא במשמרת, זו שהחליפה אותו לא יודעת כלום מהפיאסקו של הלילה. טרוט עיניים אני יורד ללובי. רק נעשה צ'ק אאוט, אני חושב לעצמי, ונעוף מפה לטיסה.
"653 דולר בבקשה", היא אומרת לי בלי להתבלבל. אקסיוז מי גברת, מאיפה צמחו ה-53 דולר האלו בדיוק? "השתמשת באינטרנט, לקחת דברים מהמיני-בר והזמנת סרט". אני כבר מאבד את העשתונות. "האינטרנט כלול, המיני-בר נעול, ולא הזמנתי שום סרט ב-3:00 לפנות בוקר. קפיש?". "סליחה אדוני, ככה כתוב כאן".
עוד 10 דקות של חילופי האשמות, והגברת מתרצה. "אה, סליחה, הסתכלתי על חשבון אחר". החשבונית בידי ואני כבר בדרך לסיוט הבא שלי, שדה התעופה.
הכותב הוא יזם ומנהל בתעשיית ההיי-טק
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
