מרוב אמנות לא רואים את ה"יער"

"עירם של האנשים הקטנים" ■ תוצאה קרה, מנוכרת ובעיקר משעממת

האמנות הרגה את התרנגול והפכה אותו לשניצל דפוק. זה מה שעשה אנסמבל הרצליה, בניצוחה של אופירה הניג, לשלום עליכם האומלל. אז נכון, לא כל שלום עליכם חייב להיות "כנר על הגג", אבל מצד שני, למה לקחת יהודי חכם, מלא צחוק ועצב, ולהפוך אותו לאנדרטה פומפוזית? הוא עשה לכם משהו רע, או שמא זה בגלל שהוא היה יהודי? האומנם שוב מעלה האנטישמיות הנושנה ראש חדש נושכני, או איך שקוראים לזה בעיתונים?

"עירם של האנשים הקטנים" בביצוע אנסמבל הרצליה איננה הצגת תיאטרון, במובן זה שעל הבמה מעלים שחקנים המגלמים דמויות, סיפור כלשהו, יהיה דרמטי או קומי או שניהם כאחד, על בני אדם, שכתב או אפילו על-פי מה שכתב שלום עליכם.

"עירם של האנשים הקטנים" הוא מופע תיאטרון, המעלה על הבמה את תפיסותיה האמנותיות-בימתיות של אופירה הניג, עם או בלי קשר לשלום עליכם או לשבת שלום או לשלום על ישראל, או על כולם כאחד.

עירם של האנשים הקטנים / צלם יחצ

לפחות הסיום של ההצגה עוצמתי

לעשות אמנות משלום עליכם

אבל האמנות, כפי שכבר כתבתי קודם, הרגה תמיד את התרנגול ועשתה ממנו שניצל, וגם כאן. אמנות לא נעשית בגלל שמישהו מחליט שהוא עושה אמנות. אמנות נעשית מתוך כך שמישהו כותב סיפור או מעלה הצגה הוא מצייר ציור או עושה סרט שהוא כל טוב ויפה וחכם ומצחיק ועצוב, עד שהוא מתעלה לדרגת אמנות. אבל כאן, ב"עירם של האנשים הקטנים" מישהי החליטה שהיא תעשה משלום עליכם אמנות, ואכן התוצאה רעה, מנוכרת ובעיקר משעממת.

הכול בהצגה הזאת "אמנותי" להפליא ולהקפיד. התלבושת מסוגננות וססגוניות בשלל שחורים-לבנים. התפאורה היא של בתים קטנים וחמודים. השחקנים יוצאים ונכנסים לבימה בכל מיני צעדים וריקודים והילוכים ותהלוכות. הם מדברים ביניהם כאילו היו שחקנים באיזו הצגה. והכול קר ובעיקר מעצבן.

וכך, מרוב אמנות, אתה לא רואה לא עצים ולא יער, לא בני אדם ולא סיפורים ולא רגשות. הכול מרוכז במעשה האמנות - באופן העלייה של השחקנים על גגות הבתים הקטנים, בצורה שבהם הם צועדים זה אחר זה בכניסות וביציאות, בקולות שהם משמיעים, בבגדים שהם לובשים.

אבל מה הם רוצים? מה הם אומרים? למה הם בוכים? מה כואב להם? מדוע הם צוחקים? במהלך ההצגה, מרוב צעדים אמנותיים מחושבים, אתה לא מצליח להבין דבר וחצי דבר ממה שעובר על האנשים, על בני האדם שבהם כביכול עוסקת ההצגה.

רק מדי פעם, כמו בסיפור התנצרותו של בן האופה (או שמא זה הרופא, או הקברן או הכוורן. גם את זה לא הצלחתי להבין מרוב "אמנות"), מצליח בכל זאת שלום עליכם, בשל גודל כישרונו ועוצמת כתיבתו, לנצח את העיבוד של הניג ודורון, ולהעביר לנו, הצופים, גם מעט רגש וצחוק וכאב ויופי.

הסיום של ההצגה, ייאמר בכל זאת לזכותה של הניג, שבו רכבת צעצוע קטנה חוצה את הבמה, כשהרמקולים משמיעים בעוצמה את קולה של רכבת אמיתית, זו שהוליכה את בני האדם מהעיירות של שלום עליכם אל המשרפות של אדולף היטלר, הוא יפה וחזק, עוצמתי ומעורר טלטלה. אבל האם בשביל סוף נהדר כדאי לסבול שעה וחצי? מסופקני. *

"עירם של האנשים הקטנים". על-פי סיפורים קצרים מאת שלום עליכם. מיידיש: בני מר. עיבוד: אייל דורון, אופירה הניג. בימוי: אופירה הניג. אנסמבל הרצליה