לא נורא אם אובמה כועס

לא צריך לזלזל, כפי שניסו לעשות רבים, בסיקור ותיאור הפרטים הטכניים של פגישת בנימין נתניהו עם ברק אובמה - כי הם לא כל כך טכניים. השאלה אם נשיא מלווה את אורחו, כל אורח, אל מכוניתו, או מניח לו לצעוד לבד, בהחלט מסמלת משהו. כמו גם עניין ההודעה המשותפת, החיוכים וכל השאר.

שנות דיפלומטיה רבות גיבשו דפוסי התנהגות המותאמים להעברת מסרים כאלה ואחרים, ואם הנשיא לא בא לקדם את פני אורחו בפתח הבית הלבן, הוא מבקש להפגין בכך קרירות ומורת רוח ממשהו שאורחו אמר או עשה - או לא עשה. כך זה היה מאז ומתמיד.

מבחינה זו אין ספק כי אובמה עשה את כל הנחוץ והאפשרי מבחינתו כדי להעביר מסר חד וברור לראש הממשלה שלנו. לא יעזרו כל הדקלומים על "פגישה חשובה וידידותית" - לפעמים סימני הגוף וגינוני הטקס הם יותר אמיתיים מהמלים הבאות להקהות את עוקצם של הגינונים. נתניהו יכול להגיד אלף פעם שהעתיד יוכיח שהפגישה היתה חשובה - אנחנו יודעים ש"העתיד" הוא לעתים מפלטם של פוליטיקאים שההווה אינו מאיר להם פנים.

מיותר לנסות לטשטש

לכן, די מיותרים הניסיונות של ראש הממשלה ואנשיו לטשטש את אופיה הכל כך ברור של הפגישה. זה מיותר לא רק משום שאף אחד ממילא לא קונה את הסחורה הזאת - אבל בעיקר מכיוון ששום אסון לא קרה גם אם הפגישה היתה צוננת ואובמה היה קפוא. מה כל כך נורא? - זכותו של נשיא ארה"ב לא לאהוב את המדיניות הנוכחית של ישראל; זכותו גם לא לחבב את האיש נתניהו על שיטותיו ושטיקיו.

באותה מידה זו זכותנו, חובתנו, לא להתייחס אל רגשותיו ויחסו של אובמה כאל אלמנט מדיני. לא אהבתי את הדיווחים על כך שנתניהו הבטיח לאמריקנים כל מיני ויתורים כאלה ואחרים. לא מפני שאני נגד ויתורים, אבל תלוי מתי ובעיקר בשביל מה. אם מוותרים במסגרת משא ומתן רציני - מאה אחוז. אבל לוותר כדי לרצות את אובמה, כדי לקבל ממנו פגישה, כדי לסחוט משפתיו חיוך, כדי להוציא ממנו מחווה כלשהי לנתניהו - זה אסור שיקרה.

מתי אובמה יכעס יותר?

בעיקר כאשר ברור שבשלב הזה של המציאות, נתניהו לא יכול, וגם לא מתכוון, לממש את ויתוריו המילוליים. להפסיק בנייה, לפנות יישובים - את זה אפשר יהיה לעשות, אולי, כאשר על השולחן תהיה טיוטת הסדר רצינית ואמיתית. כמו שהיה במקרה של מצרים, שרק לאחר בואו של אנואר סאדאת לכאן, ורק לאחר שמשה דיין סיכם את הפרטים העקרוניים עם עמיתו המצרי - רק אז הבין מנחם בגין שראוי ונכון לוותר על סיני ולהרוס את היישובים היהודיים שנבנו בה, ורק אז, וזה הכי חשוב, היה הציבור הישראלי מוכן לקבל זאת.

כי מה יקרה עכשיו? - נתניהו יחזור לארץ ולא יקיים את ההבטחות שפיזר, במפורש או במרומז, כי מימוש הבטחות אלה עלול להיות, במצב הנוכחי, סוף ממשלתו. אובמה יכעס עוד יותר - לא רק על אי העשייה, אלא על כך שנתניהו הוליך אותו שולל, העמיד אותו, ואת ארה"ב, במצב של פראייר. כלומר, הרצון לזכות באהדתו של אובמה בוושינגטון, עלול להגביר את הטינה לאחר הפגישה שם.

מצבים כאלה מתגבשים כאשר אהבתו של אובמה נתפשת כמטרה מדינית ראשונה במעלה. במקום לומר לו את הדברים כמות שהם, מבצעים מהלכים שמזיקים עוד יותר. אם נתניהו היה אומר שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול, וגם לא מוכן, לעצור שום בנייה עד שיש פרטנר רציני, עד שהפלסטינאים יוכיחו רצון אמיתי להסדר - מה היה קורה? כן, אובמה היה כועס. אבל הוא היה כועס פחות משהוא יכעס כאשר יתברר שהדיבורים של נתניהו על ויתורים נועדו רק לצורכי פרסום ותעמולה.

אולי הוא אפילו היה מעריך את הכנות. ובכל מקרה - מדיניות ישראל אינה צריכה להישען על אהבת אובמה. ברור שלא חייבים להתאמץ כדי להרגיז אותו, אבל צריך להסביר לו שככל שאהבתו חשובה ונעימה לנו, אין באפשרותנו לקבוע את עמדותינו על פיה. נדמה לי שהוא אדם שיוכל להבין גישה כזאת, גם אם יתקשה לקבל אותה.

matigolan@globes.co.il