אולי טוב שהפלסטינים מאיימים

נדמה שלא רבים מבינים את עניין ההכרזה הפלסטינית על מדינה עצמאית. מה בדיוק הבעיה? מה אומרת הכרזה כזאת מבחינה משפטית ומדינית וביטחונית, ובכלל? מה הסיכוי של מדינה שתוקם בהכרזה חד-צדדית לזכות בהכרת העולם? והעיקר: האם זה טוב או רע ליהודים? לאחר שקראתי ושמעתי לרוב, קשה לי לקבוע עמדה ברורה.

נראה שגם המנהיגות הישראלית לא כל-כך יודעת איך לאכול את הייצור הזה, ולכן התגובה היא כמעט של בהלה, אפילו פאניקה מסוימת. מאז הושמע ה"איום" הפלסטיני, לא מפסיקים מנהיגינו להשמיע איומים משלהם למה שיקרה אם תהיה הכרזת עצמאות. והשאלה היא אם יש הצדקה לבהלה זו, או שאולי יש פה משהו שיכול לפתוח חלון הזדמנויות כלשהו, או אפילו לקבוע כללי משחק חדשים, ואולי אפילו משחק חדש.

המצב הנתון הוא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נמצא בסטגנציה כבר עשרות שנים. פה ושם יש התפתחויות כאלה ואחרות: אינתיפאדות, הסכמים, הסדרים, בירורים, תיווכים אבל כל אלה הובילו את התהליך לשום מקום. כמו כל עיסוק ממושך בעניין כלשהו, גם כאן נוצרו דפוסי התנהלות והתנהגות קבועים. כמעט כל המהלכים, כל הרעיונות, כל הדיונים, ישנים ומוכרים, והדיווחים והדיונים התקשורתיים הם שידורים חוזרים על שידורים חוזרים.

מה יכול לגרום לשינוי דפוסים מוכרים? זעזוע כלשהו, מהלך לא צפוי, שבירה של הכלים הכל כך שחוקים מרוב שימוש. האם הכרזה על עצמאות פלסטינית יכולה להוות קטליזטור כזה? במבחן התוצאה זה נראה אפשרי.

תראו מה קורה כבר עכשיו: אהוד ברק פתאום נזכר שצריך לזרז בדחיפות את המשא ומתן עם הפלסטינים; חיים לנדאו כן, אפילו הוא כנראה כל כך נבהל שגם הוא מלמל את המילים "משא ומתן"; ראש הממשלה מדבר על הנזק שהכרזה חד-צדדית עלולה לעשות ל"מרקם" היחסים עם הפלסטינים ואנחנו כלל לא ידענו שמרקם כזה קיים.

כלומר, יש תזוזה, וויבראציות, תנועה מלווה בדיבורים קצת שונים תחושה של יציאה מהשגרה שהתגבשה במשך השנים הרבות. לא ברור למה זה יוביל אבל נדמה שכל תזוזה, לא משנה לאיזה כיוון, היא יותר טובה מדריכה במקום, שהיא למעשה הליכה לאחור. אולי אפילו לא יהיה צורך בהכרזת עצמאות חד צדדית, אולי די יהיה אם אפשרות זו תהווה נוכחות בשטח כדי לזרז את התהליך, ואת המנהיגים בשני הצדדים כדי להגיע לאותה התוצאה, כלומר עצמאות פלסטינית אבל מוסכמת.