הכרטיסן בחניון במצב רוח עליז. בתי הקפה בשבזי מנהלים קרב איתנים, חלון בזגוגית. בכניסה, מול "סוזנה", מטרים מ"דלאל", מוכרים בייגלה פריך, שניים בעשרה. ושישה מקומות משמאלי, שורה 15, רביעי בערב, מוצא את מקומו פרופ' נסים קלדרון. כי "הפסנתר מארח" הוא פסטיבל תרבותי. אנין. וגבה מצח. הבייגלה הוא רק תזכורת מטושטשת לתל-אביב הכעורה, הפשוטה, היומיומית, שלא עטפה את תשוקותיה בקלידים זהירים, בגיטרות נוגות ובבגדי מעצבים. והפסנתר עצמו הוא שיקוף של מיטב אמנינו הצעירים, שבוחרים במוזיקה מבוגרת וכבדת ראש, במקום שיחגגו את התפרצות ההורמונים הרגעית וידממו את עצמם למוות. הפסנתר הוא בעיקר פרדוקס. לא מעט מהמופעים אינם מופעי פסנתר כלל (כמו המחווה ליצחק קלפטר, גיטריסט), וההתעקשות על הכלי הזה, שישה ערבים ברציפות, יוצרת רצף אקלקטי, אך לא פעם נוקשה ולא מנומק. הפסנתר אפוא הוא המראה. הוא הפנים של כולנו. הוא הסתירה הפנימית בין הרצון לזעוק ליכולת לשתוק.
כמו אצל רונה קינן.
רונה קינן
"שירים ליואל" - עדיין שם,
לא כאן
זו החלטה נועזת. רק לפני שבוע, היא מספרת, פגשה את עומר. והוא מאלתר. והיא, בעניבה דקיקה, נוגעת בה לא נוגעת, מאופקת, מכונסת, נותנת את מה שהיא יכולה. כי זה מה שהיא יכולה. מלנכוליה שטובעת בעצב. עצב ששוחה באובדן. "שירים ליואל", האלבום המרשים שכתבה כהומאז' ובהשפעת חייו של אביה המנוח, עמוס קינן, הופך בפסטיבל הפסנתר לערב אוונגרדי, מכביד, קפוץ בטן ועצום עפעפיים. רונה קינן שבה ובוחרת במועקה. זה אמנותי, זה מעורר הרהורים, אבל גם קשה מנשוא בעיני, כשהמופע צונח אל תהומות הדיכאון, ועוד ב-23:00 בלילה. אני מעריך את הרעיון שמאחורי ההריון המשותף, אני מתפעל מהיכולת הווירטואוזית של ליאל, מהאלתורים, מההתנסות, מהפרשנות, מהמאבק בטקסט, מהחיבור בינו לבינה ומהכבוד שהוא רוחש לרונה, אבל ממשיך לתהות מתי קינן תשחרר את החבל, תתפרע, תצעק מהבטן, תאבד שליטה. כי אמן לא נבחן רק במקומות שהוא מכיר היטב אלא באלה שהוא חושש לגעת בהם, להגיע אליהם, המקומות שבהם אולי ימצא את הגאולה שלו, את הקול החדש, לא את הצפוי והמוכר כבר לכולם. בגיל 30 קינן היא זמרת השנה, ממותגת כנסיכה תל-אביבית, מאופרת במגזין, ועדיין מרוחקת. עדיין בלתי מפוענחת. עדיין שם, לא כאן.
רונה קינן עם עומר ליאל - "שירים ליואל" גרסת הפסנתר. רביעי, 11.11, 22:30, ירון ירושלמי
צביקה הדר
"מופע מוזיקלי ראשון" -
החיפזון מהשטן
מופע הדוק, 45 דקות, עוד שני שירים בהדרן, רק אתה והפסנתר, רק אתה ופחדיך, רק אתה והכישרון הצרוב בך, רק אתה והמבט הישיר לתוך עיניהם הנדהמות, בלי קטעי קישור, בלי התחכמויות מילוליות, בלי קאוורים (אולי אחד, אם תתעקש), וגם זה אחרי 10, 15 הופעות הרצה במקומות קטנים, בתי קפה, אולמות פריפריה, בלי יחסי ציבור וללא המכונה המשומנת של טמירה ובנות המשרד, רק אתה, צביקה, רק אתה, אמן, לא בדרן, אמן. אבל המלה "אמן" נתקעת לצביקה הדר בגרון כשהוא מעלעל בה, מפטפט אותה, לועג לה ואוהב אותה. השעה היא 20:00 וקצת, האולם מלא עד אפס מקום, וכבר ברור שאין זה מופע סולידי בפסטיבל סולידי, אולי זו בכלל פרזנטציה של "טדי הפקות", עם ירדני מימין, צפיר משמאל, מרגול לצד גל, ג'קו מעלי, גבסו במדרגות, נינט כבר תפסה את מקומה, ודני קושמרו מתרוצץ, בטח עשה עליו כתבה, אלא מה. קשה למצוא מדד הולם למופע של צביקה הדר, כי אם לא היו קוראים לו צביקה הדר כנראה שלא היה מקבל את האולם, והשעה, והתהודה. אבל אנחנו בעידן הסלב, והדר משחק את המשחק, או שהמבוכה הכריעה אותו, והוא נגרר לקטעי סטנדאפ (מסיבת רווקים בבת ים, עבריין בהלוויה של אבא), והוא מבצע את "שיר הטרטע", והוא חייב לה
זמין את שלומי שבת (למה, בעצם?), והוא שב ומדבר על דכדוך, אבל אם היה רוצה להיחלץ מאותו דכדוך היה עליו ללכת עם האמת שלו עד הסוף, ולפחות לערב אחד, ולו לערב אחד, לא להפוך את צביקה הדר לקרקס נודד אלא להיצמד לאהבה מגיל שש: הפסנתר. הדר מנגן מצוין, הוא שולט בכלי, הוא אינו זמר גדול אבל השירה שלו לגיטימית ולא מביכה, ואם היה מחכה עוד מעט, השירים היו מתגבשים לרשימה סבירה של פיסות פופ רומנטיות ולא נותרים בעיקר בנאליים. להיות אמן זו משימה מורכבת וחבל שהדר נכנע לצביקה, כי הוא יותר רציני משנדמה. הכישרון רק צריך את הזמן. והחיפזון מהשטן.
צביקה הדר - מופע מוזיקלי ראשון. פסנתר: טל פורר; צ'לו: מאיה בלויצמן. חמישי, 12.11, 20:00, ירון ירושלמי
מאור כהן
"מופע פסנתר" -
הפלייליסט של גלגל"צ
פעם, לפני יותר מ-15 שנה, "בניינטיז", כפי שוודאי היה פולט בגיחוך אופייני, מאור כהן נחשב לפרחח המזמר, לילד הרע של הרוק הישראלי. הוא חשף את ישבנו על הבמה, הוא ירק טקסטים שנראו אז נועזים, הוא זעק מרה ונתן בדיסטורשן, וצפו לו גדולות. אבל אחרי זקני צפת, הזבובים, והבליינים, וצמד ראות, ופרויקט בודלר, מתברר שהרפרטואר של כהן מתקשה לסחוב שעה וקצת, מול קהל אוהד מראש, בשישי בצהריים. אולי זה הקונספט הבורגני, עם גיטריסט (פיטר רוט) ופסנתרן (אופיר קנר), שלוכד אותו על הכיסא, כשהוא נזקק למימיקה, להעוויות ולתנועות הידיים של אריק איינשטיין. או שזה מאור עצמו, שעדיין לא מימש את הפוטנציאל העצום: קול חזק, כריזמה נשפכת וישראליות בוטה ונונשלאנטית, בדיוק כמו זו של כוכב "מציצים", שכבר לא מופיע על כיסאות בר בתל-אביב. ייתכן שהבחירה ברוט היתה מקח טעות, כי היא צפויה ונינוחה מדי. פיטר הוא מפיק מיומן, שאורז את השירים בקברט, או בג'ז, או במוזיקת מעליות, בזמן שאת כהן יש לאתגר בלא צפוי ובבלתי ידוע. הוא צריך לחיות על הקצה. להביט בבהלה לאחור. ולקחת את הקהל למסע בין דוקרנים ולא מחוף לחוף אמריקאי, סיקסטיז סטייל. בין "טוב לנו יחד" ו"את הכי יפה בעולם" הד
ביקים, התל-אביבי האולטימטיבי מעבד את "חזיר היבלות" המופרע, ההזוי, ליצירה מלאת כיסופים, וחוזר ומבהיר לקהל, שעונה לו ש"בנצי מת". כהן יכול היה לפסוע במרחב של אריק לביא, ז'אק ברל, או טים קארי, לאחוז בגרוננו ולטלטל אותנו בחוזקה, אבל מעדיף את הפריים טיים של ערוץ 2 והפלייליסט בגלגל"צ.
מאור כהן - מופע פסנתר. גיטרה והפקה מוסיקלית: פיטר רוט; פסנתר: אופיר קנר. שישי, 13.11, 13:00, ירון ירושלמי
יצחק קלפטר
- "דמיון חופשי" - אושר גדול
טפטוף קל לא מבשר על בוא הגשם. והחורף נעצר בפאתי נווה צדק, במוצאי שבת, בין 20:15 ל-21:15, כששרון קרלן נוטלת בכף ידה הקטנה את "רק אתמול" וממריאה איתו אל מעבר לעבים. ביצוע חונק גרון, שמנקה שכבות מייקאפ עבות משיר נפלא ומגלה לנו זמרת נהדרת, בהירת מבע, שגופה מתמסר ברוך אינסופי ושובר לכל אחד ואחת באולם את הלב. קרלן היא הכוכבת של מופע ההצדעה החם, האנושי ומלא החמלה ליצחק קלפטר, שמתיישב שם, בצד, על הבמה, חבוש מגבעת ולובש בגדים אפורים ומזקינים. קצת קשה להביט כיצד בגד הגוף בגיבור הגיטרה, אבל קלפטר, שנראה בתחילה אבוד ומכונס, צובר אט אט ביטחון ונשימה, גיטרת הפלאים שבה להפיק את הצלילים שעליהם גדלנו ואיתם התבגרנו, והוא נאחז בנגינה, גם אם בהיסוס, גם אם המתח באולם גואה, גם אם הנשימה נעתקת. כשבסך פוסעות להן יצירות מופת, מיטב הקאנון הישראלי, שקרלן הופכת לרגעי קסם: הביצוע האיטי והממכר ל"אם אתה בסביבה" (במקור להיט קצבי של אריק סיני), הנגיעות הפעוטות ב"סוף העונה" (גלי עטרי) והדואט שובה הלב עם ברק גביזון, "עד עולם אחכה", מתלכדים עם עיבוד רוק מפתיע ל"בלדה לנאיבית" (בדיוק כשיצחק פורש לנוח). הקהל שר את "צליל מכוון", "שיר אהבה בדואי" צץ
, עד ש"האהבה שלי היא לא האהבה שלו" מכנס את כולנו תחת החיוך הרחב של קלפטר, ומבעד לעיניו, ומבעד לעינינו, מופיעים אושר גדול ושמחה אמיתית.
"דמיון חופשי" - פסטיבל הפסנתר מצדיע ליצחק קלפטר (גיטרה חשמלית). שירה: שרון קרלן וברק גביזון; גיטרה חשמלית: גיל לואיס; פסנתר: אורי ויינשטוק; בס: עדי הר צבי; תופים: מתן אפרת. מוצ"ש, 14.11, 20:00, ירון ירושלמי
יעל דקלבאום
Ground Zero Unplagged - כשבאאז פגשה את מיטשל
מרדף חצות בין הבס הרותח של יונתן לוי לפסנתר האקסטטי של שאול עשת, דקות ארוכות של קרב אצבעות, בתום המופע יוצא הדופן של יעל דקלבאום. די קשה להסביר למי שלא היה שם מה כן היה שם. לך תבין איך מה שנשמע כמו ג'ון באאז, נראה כמו ג'וני מיטשל, מתפרע כמו ביורק ומתמשך כמו יצירה של ג'נסיס, מצליח לחלץ מעצמו קאוור של פסנתר וקול עז לג'ניס ג'ופלין ולמרצדס בנץ. דקלבאום, בשמלת פיות לבנה, טהורה, מטעה בכוונה, היא השדון פוק שמקפץ לו ביער החשוך והטחוב.
עיניה הגדולות נפערות אחת לכמה דקות בתדהמה גלויה וגרונה מוציא צווחות קטועות, מבדרות, מעלפות, שסוחטות מחיאות כפיים מדני סנדרסון, שתי שורות מתחתיי, מעניין איך הגיע לכאן. היצירה ההיא, הכמעט מסכמת, על הפרחים, היא בהחלט השיא המרנין, המאולתר, שמזנב במזמורים ענוגים ובשירי עם מקוריים, הנתמכים בגיטרה הרגישה והמדויקת של עמית ארז. דקלבאום, נרגשת עד קצות האצבעות, נזקקת אמנם לכיוונים חוזרים ונשנים של הגיטרה, מתחילה מחדש את אחד השירים (כי המופע מוקלט), לוקה בזחיחות דעת ומושכת עד שכבר קשה לעמוד בכך, אך שבה וממצבת את עצמה כקול ייחודי, עדכני, נועז וחסר פשרות בנוף המתגוון של המוזיקה הישראלית החדשה. רק, תסלחו לי, מה הקשר לפסטיבל הפסנתר? *
יעל דקלבאום - Ground Zero Unplagged. מארחת את עמית ארז (גיטרה). הפקה מוזיקלית ובס: יונתן לוי; פסנתר: שאול עשת; צ'לו: מאיה בלויצמן. מוצ"ש, 14.11, 22:30, ענבל
כתבות
ני"ע
