הדשא של השכנים ירוק יותר

אין להם: נציגים בליגות בכירות בחו"ל ושמות כמו יוסי בניון שמצלצלים מוכר לחובבי הכדורגל בעולם ■ יש להם: כמויות אדירות של אוהדים, ליגה חזקה עם שתי קבוצות עשירות ותשוקה בלתי נגמרת למשחק ■ תכירו את נבחרת מצרים

שבת. אני יושב מול הטלוויזיה. אני רואה משחק דלוח כמו יוון-אוקראינה ומשתעמם. אבל דווקא משחק מיבשת אחרת לגמרי הזכיר לי למה שווה להיות אוהד כדורגל.

שער בסיום הדקה החמישית של תוספת הזמן, 0-2, ומצרים כופה משחק הכרעה מול אלג'יריה, שאחריו ייקבע מי מהשתיים תעפיל למונדיאל 2010. האצטדיון מתפוצץ, 70 אלף שרים, צועקים ומטביעים את קולות הזיקוקים. גברים מתייפחים, בחורות מתחבקות עם סביבתן. איזה שיא. ועוד במשחק מול אלג'יריה השנואה.

המאבקים המרים בין שתי מעצמות הכדורגל של צפון אפריקה יכולים למלא ספרים, והנה כמה עדכונים מהימים האחרונים: בקהיר נפצעו 20 אוהדים אלג'יראים; במארסיי תקפו צעירים ממוצא אלג'יראי מכוניות, חלונות ראווה, ואף שרפו סירות בנמל; ביום ראשון פרצו עשרות אוהדים באלג'יר, בזמן שחיכו בתור לקנות כרטיסי טיסה למשחק המכריע בחארטום, למשרדי אג'יפט אייר והשאירו אחריהם הרס; גם חברת התקשורת הניידת ג'יזי, חברת בת של ענקית התקשורת המצרית אורסקום, דיווחה על פגיעות ברכוש ועל תקיפת עובדים. אחרי כל הבלאגן הזה, ראש ממשלת מצרים התקשר לעמיתו וביקש השגחה על אזרחים מצריים באלג'יריה.

ועכשיו, משחק הכרעה בסודן, באצטדיון הלאומי באומדורמאן, העיר הגדולה במטרופולין חארטום. זו היתה כבר לפני המשחק בשבת האופציה "הנייטרלית" המועדפת על מצרים. קרבה גיאוגרפית והיסטורית מקלות על האוהדים והשחקנים. ואלג'יריה? כמו לפני עשרים שנה, הביטחון העצמי המופרז שלהם הביא להצהרה: "אנחנו לא בוחרים מקום למשחק הכרעה. כבר בקהיר אנחנו נעלה למונדיאל". וכמו לפני עשרים שנה, גם הפעם הם נכשלו.

מה שנותן לנו עוד הזדמנות לראות כדורגל יצרי ושוטף, כשלשתי הנבחרות אין מה להפסיד והן חייבות לנצח. וביציעים שוב ישבו עשרות אלפים בלבוש צבעוני ויעודדו ברעש.

מכורים לכדורגל

כשמדברים על אריות הכדורגל העולמיים, על המדינות המכורות לכדורגל, נוהגים לרוב לדלג על מצרים. וזו טעות חמורה. מצרים זכתה שש פעמים באליפות אפריקה, ואל-אהלי, מועדון הפאר הגדול של מצרים, זכה כבר ארבע פעמים בליגת האלופות האפריקנית. בשנים האחרונות אירחה מצרים את אליפות אפריקה ואליפות העולם עד גיל 20, ואף התמודדה על אירוח מונדיאל 2010.

חברות ענק משקיעות בחסויות בכדורגל במדינה. כך קידמה ויזה את טורניר אליפות העולם עד גיל 20 ואירועים נלווים לו ברחבי קהיר. סמסונג מצידה החליטה לתמוך בנבחרת הלאומית. "מצרים מתכוננת למשחק הכרעה מרתק בבית, ובמדינה כל כך משוגעת לכדורגל כמו זו, זו הזדמנות עצומה עבורנו" אמר מנהל סניף קהיר של סמסונג, דיוק פארק.

מעבר לכך, משחקי הליגה המצרית משודרים ברחבי המזרח התיכון, מה שהביא לעסקת ספונסרשיפ גדולה עם אטיסלאט, קונצרן התקשורת של איחוד האמירויות, שהעניק את שמו לליגה. האטיסלאט פרמיירליג משודרת גם דרך האינטרנט ולטלפונים ניידים לאוהדים ברחבי העולם. וגם איג'יפט-אייר ופפסי מממנות את הליגה.

בסואץ עומד אצטדיון בורג' אל-ערב עם קיבולת של 86 אלף צופים, והאצטדיון המרכזי בקהיר מכיל אחרי מודרניזציה וצמצומים 74 אלף מקומות שמתמלאים בקלות. למרות העוני הנורא במדינה, ממוצע הקהל במשחקי הליגה המצרית הוא 23,170 צופים למשחק, וזהו ממוצע הקהל השישי בגובהו בעולם - אחרי גרמניה, אנגליה, ספרד, איטליה ומקסיקו בהפרש זעום.

ליגיונרים? מה זה?

ובכל זאת, ולמרות אימונים מתקדמים יחסית, עלתה מצרים עד כה לשני מונדיאלים בלבד, בהצלחה פושרת. מזה 19 שנה מנסה מדינת הכדורגל הבכירה באפריקה להעפיל מהמוקדמות ונכשלת שוב ושוב.

יש לכך שני גורמים. האחד הוא הלחץ הנוראי שמופעל על הנבחרת על-ידי הציבור והתקשורת הביקורתית מאד. הציפיות, גם של השחקנים עצמם, יוצרות סף בלתי ריאלי להצלחה. הגורם השני הוא חוסר הניסיון הבינלאומי עקב מיעוט הליגיונרים בליגות בכירות. הסיבה לכך נעוצה, באופן פרדוקסלי, בגורמי ההצלחה של הכדורגל המצרי: כמות הצופים העצומה והעניין הקיצוני בכדורגל מאפשרים לליגה ולמועדונים חיי רווחה יחסיים. בלחץ הנשיא מובארק שיחררו המועדונים מספר שחקנים בשנות התשעים, אבל הגל המינורי הזה נעלם. למרות ריבוי הכישרונות, מועדונים בחו"ל לא ששים להיפטר מסכומים שבע ספרתיים עבור שחקנים הידועים באי היכולת שלהם להשתלב ברמה האירופית מבחינת משמעת אימונים, חיי חברה ו-ויתור על הכבוד ותשומת הלב האינדיבידואליים אליהם הם רגילים מעולם התקשורת המצרי. עבור סכומים נמוכים יותר, לא שווה למועדונים המצרים לוותר על כישרונות, מה עוד שרק שלושה זרים רשאים להיות בסגלים שלהם.

רק כישרונות יוצאי דופן, כמו עמר זאקי שהושאל לוויגאן עבור 2 מיליון אירו לעונה בודדת, יוצאים לחו"ל. מוחמד שאוקי במידלסברו (מיליון אירו) הוא דוגמא נוספת. רוב שחקני הנבחרת וכוכביה מגיעים מאל-אהלי וזמאלק, שני מועדוני הפאר מקהיר. יוצא הדופן הוא מוחמד זידאן, שצמח בדנמרק ופרח בגרמניה, ומשמש כחלוץ הרכב בדורטמונד מהבונדסליגה. אבל זידאן מתקשה לבטא את יכולתו בשערים בנבחרת, ולכן זו שוב תלויה בחסדיהם של הקשר המחונן מוחמד אבו-טריקה ועמר זאקי.

מבחינת כישרון, ללא ספק יש יתרון למצרים, שמשחקים עם ביטחון ביכולתם. לאלג'יריה, מצד שני, יש הרבה ליגיונרים מהבונדסליגה, מהליגה הצרפתית ומהפרמיירליג. הם משחקים קבוצתית וטקטית בצורה נבונה, בלי להזניח את ההתקפה. משחק חובה לכל אוהב כדורגל. יהיה חם.