אין שחקנים, אין תשתיות, אין תשוקה

1. אז לפנות בוקר (ה') נסגרה באופן סופי ומוחלט רשימת 32 הנבחרות שישתתפו במונדיאל בקיץ. נבחרות בסדר הגודל של סלובניה, צפון קוריאה וניו זילנד בפנים. ישראל? אתם יודעים. אמנם כבר כמה חודשים אנחנו מתרגלים לעובדה שהבטחותיו של אבי לוזון היו לשווא, ואת דרום אפריקה 2010 נראה מהטלוויזיה, אבל עדיין צובט בלב לראות מדינות כדורגל קיקיוניות (קיקיוניות לפחות כמונו) עושות את זה.

הבעיה היא שישראל היא לא מדינת כדורגל. קודם כל כי היא לא יודעת איך להכשיר את המקצוענים שלה. קל להפוך כאן ל"מקצוען", אבל כשיש כל כך הרבה מקצוענים, בסוף מישהו עלול לשכוח את הבסיס של המקצוע. הנה כמה נתונים שיסבירו: בישראל יש יותר מ-1,200 שחקני כדורגל מקצוענים, מתוך 29 אלף שחקנים רשומים. כלומר, אם אתה שחקן כדורגל רשום בקבוצה ישראלית, כולל ילדים ונשים, יש לך סיכוי של 1 ל-24 להיות מקצוען ולחיות מכדורגל בארץ. היחס בגרמניה, לעומת זאת עומד על 1 ל-7,000. אתם הבנתם את זה?

אבל מילא שאין כאן בסיס טוב ליצירת מקצוענות. תסתכלו על כמות שחקני הכדורגל כאן, ותבינו שישראל היא לא מדינת כדורגל גם בגלל חוסר האהבה שלה למשחק: בגרמניה יש 7 מיליון שחקני כדורגל רשומים, כלומר, כל אדם אחד מתוך עשרה שייך לקבוצת כדורגל בהתאחדות. כולל נשים, זקנים וטף. גם באנגליה כל אדם עשירי שייך למועדון כדורגל - 4.2 מיליון אנשים. וכאן? רק אדם אחד מתוך 258 משחק כדורגל באופן מסודר.

אגב, גם במעצמה ששמה לוקסמבורג, בדיוק כמו בישראל, יש 29 אלף שחקנים רשומים. רק שבלוקסמבורג יש חצי מיליון תושבים.

לכן אין לנו על מה להתלונן. על סמך מה אנחנו צריכים להגיע להישגים? אין שחקנים, אין תשתיות, אין תשוקה לכדורגל. מה כן יש? קומבינות, חלטורות, מקסמי שווא. בזה אנחנו יותר טובים מברזיל וגרמניה.

2. חבל, חבל על בוסניה. אחרי צפייה בכל משחקי הפלייאוף האירופי, ברור לחלוטין שבין שמונה הנבחרות שנלחמו על כרטיס למונדיאל, שתי הנבחרות הטובות ביותר נלחמו על כרטיס בודד, ופורטוגל המשתפרת לקחה אותו.

בגומלין אתמול שוב שלטה בוסניה ההתקפית במשחק, אך בהיעדרו של עושה המשחק שלה, זוויידז'ן מיסימוביץ' מוולפסבורג, היא לא הצליחה לתרגם את היתרון לניצחון. יוון, שלידה הקטנאצ'ו האיטלקי נראה כמו טקטיקה התקפית, עולה בחוסר צדק משווע למונדיאל, ובוסניה נשארת בבית. המדינה שהוציאה את הכישרון שלה כפליטים אל ההכשרה המערב אירופית ייצרה שחקנים כאדין דז'קו, ודאד איביסביץ', סייאד סליחוביץ', ועוד, מטובי השחקנים בבונדסליגה - כי גדלו בגרמניה. וגם את סרגיי ברבארז, אקס המבורג, וחסן סליימהיצ'יץ', שחקן הרכב ביובנטוס ואקס באיירן והמבורג. ואפילו אחד, זלטאן איברהימוביץ' שמשחק עבור שבדיה.

זו כנראה היתה ההזדמנות האחרונה של בוסניה: דור הזהב שלה יהיה ותיק מאד בעוד ארבע שנים, ודור חדש שגדל בבוסניה השסועה לא מגיע לקרסוליו. לפני שבוע הפסידה נבחרת בוסניה הצעירה 1-0 ללוקסמבורג. עוד מדינה שמסתכלת על העתיד ורואה חור שחור.

3. אבל תפקיד העיתונאי הוא לא רק להתלונן. הנה רעיון למוקדמות הבאות: איי פארו תפגוש באנדורה לקבוע מי עולה למוקדמות, מה שייתן לאופ"א בדיוק 52 נבחרות במקום 53. כלומר, 13 בתים של 4 קבוצות בכל בית. מאחר ולאירופה יש 13 נציגות במונדיאל, תעלה מכל בית רק המנצחת. בלי פלייאופים, עם רק 6 מחזורים שאפשר להתכונן ולהתאמן לקראתם יותר, שמפריעים פחות לקיום הליגות הסדירות ושמכבידים פחות על בריאות השחקנים מהמצב היום.

בגלל שאין סיכוי שמישהו בהתאחדות האירופית ירים את הכפפה, גם אם היא מעור צרפתי ובדיוק בגודל של מישל פלאטיני, הנה עוד רעיון. אם כבר פלייאוף, אז למה לא לאמץ רעיון אפריקני. מה יש, גם את הבירה הם המציאו, וזה היה רעיון לחלוטין לא רע. אני מתכוון למשחק הכרעה: הניצחון בזכות שערי חוץ הוא רעיון לא טוב. הוא לא גורם לקבוצות לתקוף יותר בחוץ. הוא גורם לקבוצות להגן יותר בבית. הדבר היחיד שגורם לקבוצות לתקוף, הוא החובה לנצח. בלי אפשרות "לשמור על יתרון", או "להמר שתיקו יספיק". אין הכרעה אחרי שני משחקים בזכות הפרש שערים? נקיים משחק שלישי במקום נייטרלי.

האפריקנים הוכיחו שהם מסוגלים לארגן את זה תוך יומיים, אז גם האירופים עשויים להיות מסוגלים לכך. ומי שראה את הניצחון האלג'יראי אתמול על מצרים, ראה משחק שאולי לא היה משחק עלית, אבל הוא היה עוצר נשימה, מותח וגדוש אירועים - גם אם יותר מדי ברוטאלי. איזה מאבקים יכולים להיות לנו, איזה דרמות. והאמת, כבר שכחנו, אבל המטרה של כל העסק הגלובלי הזה היא לשעשע, לבדר ולהנות אותנו.

אנחנו פה לא בשביל הכדורגל, כמה שזה נדמה לפעמים, אלא להיפך.