3 סוגי עיתונאים

סוף השבוע תפס את התקשורת הישראלית במלכוד מוכר: ברור שמשהו קורה בגזרת גלעד שליט. כמה כלי תקשורת ערביים, חלקם שנחשבים למקורות אמינים, פרסמו את מתווה העסקה לכאורה. בישראל משחקים בכן-לא-שחור-לבן. מדווחים לציבור ש"יש משהו", אבל נמנעים מלפרט את טיבו. על הדרך, רומזים כי הם יודעים הרבה יותר מכפי שהם מסוגלים לגלות.

עיתונאים שיודעים משהו ולא יכולים לשתף במידע את קהלם, נחלקים ל-3 סוגים:

1. אלה שיודעים וחוששים שמא המידע שבידיהם אינו מלא ויכול להוביל לתביעת דיבה. מן הסתם, לא זה העניין במקרה שליט.
2. הקבוצה השנייה היא מי שיודעים משהו ונמנעים לפרסמו בשל מגבלות הצנזורה שסבורה כי בפרסום החומר יהיה משום סכנה ודאית לביטחון המדינה.
3. הסוג השלישי הוא מי שיודעים, אבל נמנעים מהגילוי מתוך אחריות ציבורית.

מרבית הכתבים הצבאיים בישראל נעים על הציר שבין הקבוצה השנייה לשלישית: לפעמים הם עוסקים באמת בעניינים רגישים, ולפעמים הם בוחרים לשתף פעולה עם המערכת הצבאית, בזכות היותם חלק בלתי נפרד ממנה.

הציבור הישראלי, כך נדמה, התרגל כל-כך לדינמיקה הזאת, עד שהוא לא מנסה לערער עליה - לא כשיטת עבודה, ולא במקרים נקודתיים כמו עסקת שליט הנרקמת כביכול.

למה לא לחשוף את כל מה שפורסם כבר בתקשורת הערבית? האם מישהו סבור כי משפחת שליט למשל, לא מעודכנת בפרטים שמפורסמים גם בתקשורת הזרה? האם החמאס ניזון רק מחדשות ערוץ 2 ולא נוהג לצרוך חדשות בשפת אימו?

לא ברור מה מוביל את קשר השתיקה של התקשורת הישראלית בעת האירוע הנקודתי הזה, והחשש שמתגנב אל הלב הוא שמדובר לא על סוד ות מדינה כמוסים, אלא על חוסר רצון של המערכת להתמודד עם התקווה שתצוץ אצל אחדים (והרי עסקאות שכאלה עלולות לעיתים להיתקע לעוד חודשים ארוכים), כמו גם על חוסר שביעות-הרצון שתתגלה אצל אחרים - מאלה שמתנגדים לשחרור מאסיבי של מחבלים למשל.

מאחר שאין בידיי סטטיסטיקה מדויקת של מה חושבים הישראלים על הסוגיה, הרי שמדובר בסברה בלבד: מרבית הישראלים מעדיפים שלא לדעת יותר מדי בנושאים הרי-גורל, בעיקר כאלו שקשורים לצבא ולביטחון.

אותה עמימות משרתת כנראה את הכמיהה שלנו לכך שאי-שם למעלה נמצא מישהו שיודע איך לנהל את הדברים טוב מאיתנו (כלומר, לא עד כדי כך למעלה: הכוונה היא לרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה) - כמיהה שעומדת לפעמים בסתירה למציאות העגומה שבה מתברר לעיתים כי גם השלישייה הנכבדת דלעיל עלולה לפשל.

העמימות המתקבלת ברצון על-ידי האזרחים היא גם פועל יוצא של שיתוף-הפעולה בין הממסד הביטחוני והעיתונאים שמסקרים אותו. חלק משיתוף-הפעולה הזה הוא סביר: צה"ל הרי יקר לכולנו, בלי מליצות. על השאלה האם השתיקה מרצון משרתת אותו תענה, למרבה הצער, רק המלחמה הבאה.