לוחם בשחיתות? חס וחלילה

אף אחד מ-4 המועמדים שראש הממשלה רוצה להביא לממשלה אינו מתאים לתפקיד היועץ המשפטי, מסיבות שונות. שניים מהם בכלל לא ראויים להגיע למועמדות, אלא אם כן המאבק בפשע ובשחיתות אינו מהווה תנאי הכרחי למינוי. הכוונה לפרופסורים דפנה ברק-ארז וידידיה שטרן, שניהם ידענים גדולים, אבל לא במשפט הפלילי. גם עו"ד צבי אגמון הוא בעצם משפטן אזרחי, עם ניסיון מועט בפלילים.

פגם העדר האלמנט הפלילי בוודאי אינו דבק בעו"ד יהודה וינשטיין. הוא נחשב לאחד המובילים בתחום זה, עם רשימה מכובדת של אנשים שחלקם לא מכובדים עליהם הגן בתביעות פליליות. בין אנשים אלה יש מקום של כבוד לראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה, אותם ייצג ויינשטיין בפרשת עמדי.

וכאן יש בעיה. כי אותו נתניהו, כך מדווחים, מעדיף את ויינשטיין. לכאורה, אז מה? האם העובדה שויינשטיין ייצג את נתניהו צריכה לפסול אותו? האם משום כך נתניהו מנוע מלתמוך בו? אני חושב שכן, בהחלט. גם אם אין כל רבב בקשר הזה, הוא גורם לאי-נוחות. וכאשר היועץ המשפטי אמור להיות ראש וראשון ללוחמי השחיתות - יותר בריא שאף ענן, קטן ובהיר ככל שיהיה, לא יעיב עליו.

אז מי נשאר? - אף אחד. כלומר אף אחד מבין הארבעה. אבל מה קורה מחוץ למעגל הזה שנקבע בדרך לגמרי אקראית על-ידי חברי ועדת האיתור. הוועדה עצמה היתה כישלון אחד גדול, אז למה צריך להשאיר על כנם את מועמדיה? אין בסביבה משפטנים המתמחים בפלילים שהם "נקיים" מכל הסתייגויות ופגמים?

לפני מספר ימים כתבתי כאן על סקר שערך לאחרונה מכון שילוב, בו נמצא כי רוב הציבור רוצה כיועץ משפטי משפטן שעיסוקו ותחום התמחותו הן מלחמה בשחיתות, כדוגמת עו"ד אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון (שמו ניתן כדוגמה בסקר); ושהציבור מעדיף מועמד כזה על פני שופטים ועורכי דין, וזה ברוב גדול.

אבל לוועדה זה לא הזיז, ונראה שגם לא לממשלה. כל השמות שמועלים הם מזן של משפטנים טובים ומוכשרים, אבל מעלתם העיקרית לעומת אחרים היא קרבתם לצמרת המשפטית-פוליטית. בשום אופן אין להבין איך זה שאין אפילו מועמד אחד שאינו "משלנו", בצורה כזאת או אחרת.

בעצם, אפשר להבין. למרות שיש שיפור בהליכי בחירת היועץ מאז ימי בר-און-דרעי, עדיין קיימת בשלטון רתיעה ממי שהוא לוחם בשחיתות בפועל. מסתבר שיותר נוח לפוליטיקאים עם מועמדים שחייהם היו קודש להגנה על פושעים ומושחתים, מאשר עם מועמדים שהקדישו את חייהם להילחם בכל אלה.