כשהקלדניות שובתות יש מי שעושה קופה: בחברת "סטנוגרמה" לא מפסיקים לעבוד

אומרים שבכל פעם שמישהו מפסיד, יש מישהו אחר שיודע לעשות מזה כסף. היום (ג') מסתבר כי בכל פעם שמישהו שובת, יש מי שעובד מסביב לשעון ומרוויח כהוגן מהשביתה. תשאלו את דוד סומך, המייסד והמנכ"ל של חברת "סטנוגרמה", העוסקת ברישום פרוטוקולים בישיבות ובבתי משפט.

מאז החלה השביתה המתוקשרת של הקלדניות בבתי המשפט, זינק הביקוש לשירותים שמציעה החברה, עד כדי כך שבימים האחרונים גויסו לשורותיה עובדים חדשים כדי להתגבר על העומס.

"אפילו אשתי יצאה להקליט מספר דיונים", מספר סומך בשיחה עם "גלובס". לדבריו, הנהלת בתי המשפט מזמינה את החברה לדיונים בתחום הפלילי, ואילו בתיקים מהתחום האזרחי יש שתי אפשרויות: או שהדיון יידחה במספר חודשים - או ששני הצדדים בתיק יזמינו את שירותי החברה וישאו יחד בעלויות.

"לראות ששופט מבקש מהצדדים לדבר יותר לאט, כי הוא צריך להחליף את הקלדנית תוך כדי הדיון, זה מחזה סוריאליסטי", מספרת ק', עורכת דין המייצגת חברה גדולה במשק. זה אכן היה המחזה בימיה הראשונים של השביתה, אולם כיום רואים יותר ויותר את מכשירי ההקלטה של "סטנוגרמה" בהיכלי המשפט.

אין זמן טוב מזה להעלות תעריפים? לא אם שואלים את סומך. "התעריף הוא אותו תעריף, גם לפני וגם אחרי", הוא מדגיש. "אני לא נוהג להתלונן על עבודה קשה, ואנחנו יודעים שיום בהיר אחד תיפסק השביתה ונחזור לעבוד כרגיל. אני מאוד מבין לליבן של הקלדניות", הוא מוסיף.

סומך מספר כי הוא עובד בענף כבר 30 שנה, והוא זה שהכשיר את צוות הקלדניות של בתי המשפט במעבר מרישום ידני לדיגיטלי. "שופט לא יכול לנהל דיון ללא הקלדניות", הוא מבהיר באופן סולידרי למדי, שלא עולה בקנה אחד עם היצר להרוויח מהפרשה.

ובכל זאת, כמה כסף הניבה בדיוק השביתה הזו ל"סטנוגרמה"? סומך לא מוכן לחשוף מספרים, אך הוא מצביע על גידול של 100% בהיקף ההזמנות. לדבריו, חישוב עלות העבודה נמדדת על-פי מספר העמודים המתומללים שמספקת החברה, ויש אלפי עמודים כאלה מדי יום. "פרוטוקול מוקלט הוא הרבה יותר מדויק, ולכן הוא הרבה יותר מלא וארוך", מסביר סומך.

כך, באופן אירוני משהו, בעוד שהמדינה מתעקשת להעניק לקלדניות תוספות שכר צנועות ביחס לאלה שדורשת ההסתדרות - השביתה הזו הולכת ועולה לה ביוקר.

ניגוד עניינים

גם בהסתדרות וגם במשרד האוצר יש מי שמוכן להישבע כי מעולם לא נראו שופטי בתי הדין לעבודה להוטים כל-כך להביא לפשרה בין הצדדים כמו במקרה הזה. דיונים נקבעו בתוך דקות, ובכל לילה כמעט נדרשו הצדדים לדווח על ההתקדמות במשא-ומתן.

אם זה לא מספיק, באחד הלילות נקראו אל בית הדין הארצי לעבודה גם הממונה על השכר באוצר, וגם הממונה על התקציבים. כך, אף אחד לא יוכל לטעון כי הסמכות לחתום על הצ'ק נתונה באגף השכן.

שופטי בתי הדין לעבודה, כמו כל השופטים, סובלים משביתת הקלדניות. ולמרות ניגוד העניינים המובנה הזה, ואולי דווקא בגללו, הם נמנעו עד עכשיו מהוצאת צווי מניעה לשובתות. האם זה נובע מהצורך להציג מראית-עין, או פרץ של סולידאריות מצד השופטים?

מה שבטוח, שופט שניהל בעצמו את הפרוטוקול בדיון, בוודאי מעריך היום יותר את עבודתה של הקלדנית - זו שיושבת קרוב, אבל מרגישה רחוק מאוד כשהיא בודקת את התלוש.