הצד האפל של התעשייה

מרקסטון יצאה לדרך בשלהי 2004. אליוט ברוידי, רון לובש ואמיר קס הפכו בן-לילה לסלבריטאים. מצוידים ביחסי ציבור אגרסיביים, הם השאירו אחריהם בכל מקום שאליו הגיעו ניחוח של עולם לא מוכר, שידרו יותר קירבה לוול סטריט מאשר לאחד העם בת"א. בסופו של דבר, 800 מיליון דולר הם סכום כמעט דמיוני עבור השוק הישראלי. אפילו קרנות ההון סיכון לא התקרבו לסכומים האלו בשנות הגאות של 1999--2000.

אבל כל זה עבר מזמן וכעת מגיע רגע האמת. בחודשים הקרובים תעמוד היכולת האמיתית של לובש וקס למבחן. אל תצפו לראות אותם הרבה בזמן הקרוב. הם יאלצו לכתת רגליים בתהליכי דיו דיליג'נס מתישים, כאלו שרק המשקיעים המוסדיים האמריקנים יודעים להעביר. סביר שגם בישראל יהיו משקיעים מוסדיים שידרשו הסברים, ולכולם - כמיטב המסורת הישראלית - תהיינה גם טענות: על דמי הניהול, על ההחזרים, ועל מה שקרה שם בשנים 2002-2003.

עם מוניטין בעייתי, פורטפוליו שנוי במחלוקת ובתקופה כלכלית לא פשוטה, יעמדו לובש וקס מול הדבר האמיתי - לשכנע את המשקיעים הקשוחים בעולם שיש לקרן שלהם זכות קיום. האם המשקיעים המתוחכמים של אתמול יודעים להתמודד גם מול הצד האפל של התעשיה? חובת ההוכחה היא על לובש, קס וגילרמן.

ההשלכות הם גדולות יותר מאשר על מרקסטון לבדה. עד כה ידעו הקרנות הישראליות להתנהל פחות או יותר ללא זעזועים מיוחדים מול המשקיעים המוסדיים הגדולים מחו"ל. פה ושם היו אנקדוטות של סכסוכים או תשואות מאכזבות, אבל בשורה התחתונה הקרנות בארץ עברו את המבחן. כישלון של לובש וקס יזעזע את תעשיית הפרייבט אקוויטי הישראלית מספיק כדי להיזכר לעוד תקופה ארוכה.