ההקפאה השנייה של ביבי

כשראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, היה מגיע לישיבת הממשלה השבועית, נהגו השרים להמתין לו כשהם ישובים סביב השולחן. אנשיו של אולמרט לא איפשרו לו להוציא את אפו מלשכתו, אם אחד השרים עוד היה משוטט מחוץ לחדר הישיבות. איכשהו, כשבנימין נתניהו נכנס לתפקיד, לא רק שהנוהל נזנח, אלא גרוע מזה: לחלק משרי הממשלה נמאס לחכות למאחר הכרוני בתוך החדר, ובהיעדר הוראה אחרת, הם ממתינים לו במסדרון, ליד הגבינה, הירקות החתוכים והקפה, עונים לתקשורת על עוד שאלה, מנסים להספיק שיחת טלפון נוספת, או עסוקים בסגירת עניינים אחרונים, לפני שייכנסו לחדר הדיונים לכמה שעות טובות.

נראה שבלשכת רה"מ מוטרדים מהיעדר גינוני הכבוד, ולכן החליטו לקחת צעד קדימה את השיר מ"קזבלן". בשביל כבוד, הם סבורים, לא מספיק לעבוד, צריך גם לעמוד. ואם לא השרים - אז לפחות הנתינים. באחרונה, מתבקשים המשתתפים באירועים שבהם נואם נתניהו לעמוד עם כניסתו לאולם. הנוהל החדש, שלא היה מבייש את סטאלין ומוכתב על-ידי לשכת רה"מ למארגני האירוע, מסגיר את חששם שהבוס לא יזכה להכרה וכבוד אלא באמצעות סממנים חיצוניים.

מורשת שרון

וזה לא המהלך היחיד של נתניהו שניחוח של משטרים טוטליטאריים עולה ממנו. בליכוד מגדירים את הניסיון של רה"מ לדחות ולדחות ושוב לדחות את כינוס ועידת המפלגה, כמהלך אנטי דמוקרטי.

על-פי חוקת הליכוד, אחת לארבע שנים אמורות להתקיים בחירות לוועידת המפלגה, הגוף שהופך אחר כך למרכז הליכוד, ובוחר מתוכו שורה של מוסדות פנים ליכודיים: מזכירות, לשכה, ועדת בחירות, ועדת חוקה, בית דין, ומתוקף כך גם קובע מי יעמוד בראש כל גוף וכמובן - מי יזכה להוביל את המרכז.

אלא שבשנים האחרונות, משיקולים שונים ומשונים, נדחו הבחירות לוועידה, כך שהפעם האחרונה שבה התקיימו בחירות למוסדות המפלגה היתה ב-2002, בתקופת כהונתו של אריאל שרון כיו"ר הליכוד. למעשה, מי שבחר את המרכז הנוכחי, הם 305 אלף מתפקדי הליכוד דאז, אנשי עמרי ואריאל שרון, שלמעלה מ-200 אלף מהם כבר עזבו מזמן את המפלגה.

בשטח הליכודי יש כרגע תסיסה גדולה מאוד. כמות חברי המרכז, שהגיעה השבוע לערב הדלקת נרות המסורתי שאירגן שר האוצר יובל שטייניץ, העידה עד כמה השטח נפיץ. אז נכון, הרעב לכנסים ולסופגניות בליכוד גדול - מה גם ששטייניץ תמיד הצליח לכנס סביבו מאות משתתפים, וכשאתה שר אוצר, גם אם תכפיל את מס הבצורת, תגבה מע"מ על פירות וירקות ותגזול את קצבאות הזקנה, עדיין האולם יהיה גדוש - אבל לכולם היה ברור שרבים מאלף המשתתפים שגדשו את האולם באור יהודה, הגיעו כחלק ממהלכי התעוררות לקראת כינוס המרכז הקרוב שיכריע בסוגיית הוועידה הטעונה.

על הפרק תעמוד השאלה האם לכבד את חוקת המפלגה, הקובעת כי יש לקיים בחירות לוועידה בתוך שנה מיום הבחירות לכנסת, או לתמוך בהצעתו של נתניהו, לדחות את הבחירות ב-20 חודשים. בתרגום חופשי - המרכז יצטרך להכריע אם לפזר את עצמו וללכת לבחירות חדשות או לכהן עוד כמעט שנתיים בתפקיד. המצב הזה שקול לסיטואציה, שבה הכנסת תצביע בעד הארכת כהונתה בשנתיים. אפשר לנחש מה היתה התוצאה, אם הצבעה כזו היתה מגיעה לפתחה. דמוקרטיה במיטבה.

אימת פייגלין

זה לא שהמרכז הנוכחי כל כך טוב לנתניהו, אלא שהדבר האחרון שיו"ר הליכוד צריך עכשיו זה מאבקים פוליטיים ומתיחות לקראת בחירות פנימיות. אז מה אם לא בטוח שהרכב המרכז לא בהכרח משקף את עמדות המתפקדים לתנועה שבראשה הוא עומד? אז מה אם יש כרגע ייצוג חסר לח"כ ציפי חוטובלי, לח"כ יריב לוין, לח"כ דני דנון ולמשה פייגלין? אם יש שקט תעשייתי - למה להפר אותו?

מה גם שאין לרה"מ סיבה ממשית להחליף את בעלי התפקידים הנוכחיים, שעובדים איתו בשיתוף פעולה מלא ומאפשרים לו לתמרן. איזו סיבה יש לו לרצות בחירות, כשבמקום יו"ר המזכירות, השר ישראל כץ, ויו"ר המרכז, השר משה כחלון, עוד הוא יכול לקבל את הח"כיות מירי רגב ואת גילה גמליאל. אם את הבנייה בהתנחלויות הוא הצליח להקפיא, אז את בחירת המרכז הוא לא יכול להשהות?

רה"מ ואנשיו הסבירו לחברי המרכז בשפתם כי מדובר במבצע מתנה ל-20 חודשים. ואולם, החשש שניצב בפניו של נתניהו ויועציו הפוליטיים הוא גם מהתברגות מאסיבית של אנשי פייגלין במרכז, אם הבחירות יתקיימו עכשיו. אם יידחו ב-20 חודשים, יקיים נתניהו מפקד חברים לתנועה במשך ארבעה חודשים, תוך שאנשיו מאמינים שיצליחו לדלל את כוחו של יו"ר תנועת מנהיגות יהודית בשורות המפלגה.

מי שמעוניין בקיומה של הוועידה עכשיו, הוא המחנה האידיאולוגי בליכוד. קיומו של מפקד, הם חוששים, יגלה את מה שכולם חוששים לומר בקול: פוטנציאל ההתפקדות של הפייגנלינים הגיע כמעט למיצוי, והכוח שהיה יכול להיות לו אם היו נערכות בחירות עכשיו - יעומעם. קיום בחירות בעוד 20 חודשים זו הבטחה על הקרח הם אומרים. מי יודע מה יהיה עוד שנה וחצי? אולי תהיה זו שנת בחירות ושוב לפי התקנון יאלצו לדחות את הבחירות.

בליכוד מעריכים שהסוגייה, שתקבע את פניו של הליכוד בשלוש השנים הקרובות, תיגרר בסופו של דבר לערכאות המשפטיות. גם אם תתקיים הצבעה בסגנון "מי בעד חיסול הטרור" ויימצא רוב במרכז בסוף החודש, יהיה מי שיעתור לבית הדין. אם תתהפך ההחלטה של המרכז, צפוי נתניהו לספוג פגיעה בכוחו: מאמציו לדחיקת הפייגלינים לא יצלחו ויכולת התמרון שלו תפגע. הכל מתחיל ונגמר בהרכב המתפקדים.

המזל של לבני

צו המעצר שהוצא השבוע בבריטניה נגד ציפי לבני, בחשד לביצוע פשעי מלחמה, זה אולי הדבר הכי טוב שקרה ליו"ר האופוזיציה מאז שהפסידה בבחירות. מאז שהתיישבה על ספסלי האופוזיציה לא היה לה יותר מדי במה להתפאר: קדימה מתפוררת מבפנים על רקע האכזבה של חבריה שנשארו מחוץ לממשלה; הקרע עם יריבה שאול מופז רק מעמיק; ואם זה לא מספיק אז הקואליציה רוקדת על דמה של קדימה כמעט בכל הזדמנות, לאחר שלבני לא הצליחה לגבש אופוזיציה לוחמנית.

אחרי שעקפה את אהוד ברק משמאל והגיעה כמעט עד מרצ, יכול צו המעצר הזה להחזיר את לבני למרכז המפה הפוליטית. לפופולאריות ולדימוי הפטריוטי של הבת של איתן ושרה לבני, לוחמי האצ"ל, ניתנה הזדמנות להשתקם.

אולי בלונדון צו המעצר הזה נתפס ככתם, אבל בחברה הישראלית הוא נחשב לתעודת כבוד. כמעט כולם חשבו כך ומיהרו לפרסם הודעות תמיכה: מראש הממשלה בנימין נתניהו, דרך שר החוץ, אביגדור ליברמן והשר סילבן שלום, ואפילו מופז גונן. רק קול אחד חסר למקהלה הזו והפר את ההרמוניה: זה שר הביטחון, אהוד ברק.