הרבה פוליטיקה ומעט כלכלה

בחודש בו מדינת ישראל נתונה בוויכוח ציבורי לא קטן על 65 מיליון שקל שהועברו מתקציב התרופות לטובת טיפולי שיניים לילדים, שר האוצר יובל שטייניץ החליט שהוא מוכן לוותר על הכנסות מדינה בסכום מוערך בשני מיליארד שקל לשנה. ביום בו פורץ ויכוח על דרך המימון של התפלת מים, שר האוצר מנפנף בהודעה "דרמטית" מבלי שהודעתו תכלול משפט אחד על העלות המשוערת. אין כל הבדל בין התנהגות זו לבין התנהגותו של ח"כ מהספסלים האחוריים המגיש הצעת חוק פרטית פופוליסטית, להוציא את העובדה שאת המהלך יזם שר האוצר של מדינת ישראל.

לטובת התלמיד לכלכלה מדינית יובל שטייניץ כדאי להעמיד דווקא את מהלכו מול סל התרופות ומול צריכת המים. כלכלה היא תמיד בחירה בין חלופות. כאשר שר האוצר, בהוראתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מחליט להקטין את המע"מ בחצי אחוז, הוא בעצם קובע כי חשוב לו יותר המעשה הפוליטי מאשר המעשה הכלכלי.

יכול השר להסביר שהוא מגדיל את ההכנסה הפנויה של משפחות עם הכנסה נמוכה, אך זהו טיעון מופרך. אין לדעת כמה מההפחתה אכן תגיע לצרכן הסופי. כאשר שיעור המע"מ הופך להיות מעין יו-יו, אשר משתנה מדי תקופה, גדל הסיכוי שסכום ההפחתה לא בדיוק יגיע ליעדה.

אך גם אם מניחים כי חלק מאותה הפחתה תתורגם לירידה במחירים, ספק אם זה יפתור את הממשלה מהצורך להכריע בשאלות כמו סל התרופות, תקציב החינוך, מחיר המים או כל שאלה הקשורה למשקי בית עם הכנסות נמוכות. סביר להניח כי כל תוספת, אם תהיה, לא תופנה לאותם מוצרים ושירותים אשר הממשלה צריכה להבטיח לאזרחי המדינה. הדברים האלה מקבלים משנה תוקף אם מביאים בחשבון אם יד אחת מורידה את המע"מ ויד שנייה מייקרת את תעריפי המים. בסופו של דבר הממשלה גם תקטין את המע"מ, גם תגדיל את סל התרופות וגם תסבסד את המים.

זהו המחיר אשר שני פוליטיקאים, נתניהו ושטייניץ, מטילים על תקציב המדינה. בעצם, אם היה שטייניץ חושב על יישום של מדיניות כלכלית, הוא היה צריך לעמוד על הרגליים האחוריות ולסרב ל"בקשתו" של ראש הממשלה להפחית את המע"מ. כי את זאת יש לדעת, מהלכו של שר האוצר מנוגד באופן מוחלט להמלצות המקצועיות של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ושל קרן המטבע הבינלאומית. שני הגופים האלה המליצו לממשלת ישראל לדאוג להורדת הגירעון התקציבי, ולהמתין עם הורדת מסים. במקום זאת אנו מקבלים שר אוצר אשר מתיישר עם מהלך אבסורדי, אשר מניעיו האמיתיים ברורים רק לו ולראש הממשלה, וכל זאת כאשר היה סיכוי סביר שהממשלה תסיים את 2010 עם גירעון סביר בתקציב המדינה. כך נראית, אם כך, הכלכלה המדינית בישראל. יש בה הרבה פוליטיקה, ומעט, ממש מעט, כלכלה.