עו"ד שוקי חורש: "ליטיגציה היא השיא של מקצוע עריכת הדין"

במילואים ב-1977 הוא עלה על מוקש שקטע את רגלו ■ הפציעה גילגלה אותו אל משרד ש. הורוביץ, שם הובטח לו כי "לא יצטרך לרוץ לבתי משפט" ■ באופן אירוני הוא הפך לבסוף לאחד הליטיגטורים המוערכים בישראל

"אני לא יכול להגיד שידעתי מגיל צעיר מה אני רוצה להיות", מספר עו"ד שוקי חורש, מהליטיגטורים המוערכים בישראל ושותף בכיר במשרד עוה"ד ש. הורוביץ. "להיפך, עברו לי כמה דברים שונים בראש, ואף אחד מהם לא היה משפטים. מגיל אפס התעניינתי בהיסטוריה ובארכיאולוגיה. אהבתי את התחומים האלה, וחשבתי שאלך ללמוד משהו בכיוון הזה.

"בצבא שרתי כקצין בהנדסה קרבית, ובמהלך מלחמת ההתשה, כשבנו את קו בר-לב, הזיזו הרים ושינו סדרי בראשית מבחינת טופוגרפיה, פתאום חשבתי שהנדסה אזרחית זה תחום מאוד מעניין. זה דיבר אליי ושקלתי ללמוד הנדסה כשאשתחרר. אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שפעילות ביצועית זה דבר אחד והנדסה זה דבר שני.

"בגיל 22 ראיתי את הסרט 'מות הזמיר', שמגולל את סיפורו של צעיר שחור המואשם באונס וברצח של בחורה לבנה, הגם שברור שלא הוא זה שביצע את הפשע. המשפט מתנהל על רקע של גזענות קשה וחוסר שוויון, אך עורך דינו, שהיה לבן, הציל אותו מחבל התלייה. הסיפור הזה מאוד הרשים אותי. היכולת לכוון פעילויות ולהשפיע על התפתחויות ועל גורלות מאוד דיבר אליי. אז החלטתי שזה מה שאני רוצה להיות".

הפציעה וש. הורוביץ

"התמחיתי במשרד ש. הורוביץ, ועם סיום ההתמחות הצטרפתי כעורך דין למשרדו של חותני, אביה של אשתי המנוחה", מספר חורש. "לאחר מספר חודשים, במאי 1977, יצאתי למילואים ברמת-הגולן. הייתי קצין חבלה ועליתי על מוקש במהלך פעילות מבצעית. קטעו לי את הרגל, והתחלתי הליך של שיקום. איש לא ידע כמה זמן זה ייקח, גם לא אני, והיה ברור שהמשרד הקטן של חותני לא יוכל להחזיק אותי, לשלם לי משכורת לאורך זמן כשאני שוכב בבית-חולים ולא עובד.

"ביום בהיר אחד הופיעה אצלי בבית-החולים רותה אורן, שותפה בכירה בש. הורוביץ, ואמרה לי 'שמענו בעיר שלחותנך יהיה קשה לשלם לך. אולי תחזור אלינו למשרד לשנה, בלי התחייבויות. המשרד שלנו לא רק מופיע בבתי משפט אלא גם עושה עסקים, כך שתוכל לעבוד מהמשרד, ולא תצטרך לרוץ לבתי משפט'.

"זו היתה מחווה בלתי רגילה, ואני הסכמתי. לקחו לי 3 חודשים לעמוד על הרגליים ולהגיע למשרד על פרוטזה. אני תמיד נוהג לומר שבפציעות האלה קודם כול הבעיה היא בקופסה, בראש, ואחר-כך הבעיה הפיזית. באופן אירוני אולי, הפכתי לליטיגטור.

"הפציעה הזו שינתה את מסלול חיי. אם הייתי נכנס כעורך דין למשרד קטן או בונה משרד משל עצמי, כפי שתכננתי לעשות עם חבר לספסל הלימודים, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בש. הורוביץ".

הדיון הראשון

"אני לא זוכר מי היו הקליינטים ובאיזה נושא היה הדיון הראשון שלי, אבל אני זוכר שהופעתי בקדם-משפט אצל השופט בדימוס אליהו וינוגרד, והסוגיות היו סוגיות בנאליות", נזכר חורש. "מולי הופיע עורך דין ותיק, שטען טענות שלא היה להן שום בסיס, וכשאני נעמדתי לטעון כל-כך התרגשתי שהזעתי בכפות-ידיי.

"זו היתה הפעם השנייה בחיי שהזעתי בכפות-הידיים. הפעם הראשונה היתה בהפצצת סוחוי, כשהפציצו עלינו ליד החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. עד כדי כך הייתי לחוץ. אני מקווה שלא ראו את זה עליי.

"תקופה ארוכה שנתי נדדה לפני משפט. היום אני כבר לא מתרגש, אך אני לא מפסיק להריץ כל מיני תרחישים בראש. האדרנלין תמיד קיים".

ליטיגציה

"ליטיגציה זה השיא של המקצוע", אומר חורש, מהליטיגטורים המוערכים בארץ. "הדריכות המרבית, הצורך להגיב לעניין בשברירי שנייה, היכולת לצפות במידה רבה מאוד את המהלכים וכיצד הם יתרחשו ולהשפיע על התוצאה של ההליך והעובדה שפספוס קטן יכול לגרור תוצאה קשה - כל זה הופך את הליטיגציה לשיא של המקצוע בעיניי.

"חוץ מזה, הליטיגטור הוא סוג של זאב בודד. ברגע האמת הוא נמצא לבד ומתמודד לבדו מול הצד שכנגד ומול השופט, והיכולת שלו להשפיע לטוב או לרע מתמצית באותו שבריר שנייה שבו הוא צריך לקלוט את הבעיה ולהגיב.

"אתה נמדד ונבחן מדי יום ביומו. אתה יכול להיות הטוב ביותר, אבל אם אתה נחלש לרגע, באים אתך חשבון באותו יום. לא זוכרים לך חסד נעורים. פישלת, מדברים על זה בעיר. אני נהנה מהמתח הזה ומהצורך להגיב בזמן אמת".

העומס בבתי המשפט

"העומס בבתי המשפט יוצר בעיות קשות בתחום העסקי-אזרחי", טוען חורש. "ישנם הרבה מאוד מקרים שבהם אתה יכול לזכות בתיק, אבל זה כבר לא רלוונטי. היו מקרים שבהם זכיתי בתיק שנים לאחר שהופעתי בבית המשפט, אבל בינתיים אירעו כל-כך הרבה דברים במשק או באותה חברה שאותה ייצגתי או אצל הצד שכנגד, שכבר התוצאה פחות רלוונטית. זה מאוד מקשה.

"המצב הזה גורם לרתיעה של לקוחות מלממש את זכויותיהם בבית המשפט. יש הרבה מאוד מקרים שבהם אני אומר ללקוח 'תשמע, הואיל ואת התוצאה אתה צריך להשיג תוך זמן קצר ומוגדר, חייבים להתפשר - גם אם הפשרה תהיה כואבת'. השופטים נתונים בלחץ אדיר, והתוצאות משפיעות גם עלינו".

* אתה סירבת להצעה להיות שופט.

"נכון. אני לא מתאים לשיפוט. יש לי סבלנות, אבל אני צריך יותר חופש פעולה ממה שיש לשופט. היכולת של שופט להתערב היא מוגבלת. הוא צריך לראות את הצדדים מתגוששים בפניו, ולא יכול לעשות מה שעולה ברוחו כדי להגיע לתוצאה שהוא חושב שהיא התוצאה הנכונה בגלל כללי המשחק. לא רציתי להיות בתפקיד הזה".

הראיון המלא עם עו"ד שוקי חורש - במהדורה המודפסת של "גלובס הערב".