מלחמות, מגפות, אסונות טבע וטרור - כנס של המטפלים בזה

דרור פויר הלך לכנס IPRED, הכנס הבינלאומי הראשון למוכנות ולמענה למצבי חירום ואסון - וחזר מבועת

מלון הילטון בתל אביב, יום שני, שמונה בבוקר. כנס IPRED - הכנס הבינלאומי הראשון למוכנות ולמענה למצבי חירום ואסון (באנגלית זה נשמע הרבה יותר מפחיד) - עומד להתחיל. עיון בנושאים שעל סדר היום יכול להרטיט את לבו של כל ישראלי: מלחמה, מגפה, אסון טבע, פיגוע ביולוגי. כל הקטסטרופות שבעולם. בתור לקבלת התגים עומדים הרבה אנשים במדים: חיילים, שוטרים, פרמדיקים במד"א (לרובם כרסים נאות למדי), מספר גדול של נשים דתיות בכיסויי ראש, וגם לא מעט אנשים רזים ומטופחים בחליפות, שעשו את כל הדרך מחוץ לארץ. 700 איש הגיעו, מתוכם מאתיים אורחים מ-32 מדינות. אף אחד מהם לא מפורסם, אלא אם כן אתם בברנז'ה של האסונות.

אני לוקח את התג שלי ונכנס, מתרשם מהניגוד הנהדר בין הפאר של ההילטון והבופה המושקע לבין תערוכה של מוצגים שכל מטרתם היא להוציא לך את התיאבון: אוהלי חירום גדולים פרוסים בלובי, תחבושות, חדרי ניתוח ניידים, אלונקות, מסכות אב"כ, ועוד.

יאיר עמיקם, סמנכ"ל הסברה וקשרי חוץ במשרד הבריאות (יוזמי הכנס, יחד עם פיקוד העורף), מסביר לי קצת מה קורה ומי נגד מי. אני מתעניין אם צפויים להגיע בעלי שם. בטח, אומר עמיקם, יאיר גולן. מי, אני שואל. אלוף פיקוד העורף, עונה עמיקם. גם רון חולדאי יגיע לברך. אני מביט סביבי, איפה כל החבר'ה הטובים של זק"א - הייתכן כנס אסונות בלעדיהם? נראה שכן.

משעשע להקשיב לסמול טוק של אנשים בכנס מוכנות למצבי חירום ואסון. בחור ממד"א מנסה להתחיל עם בחורה מפיקוד העורף ומרשים אותה בסיפורי גבורה על תרגילי חילוץ נפגעים. היא מחייכת חיוך ביישני, שעומד בסתירה ללהט בעיניה. גברים כאלה, שיודעים לעשות הנשמה מפה לפה, עושים לה את זה. אני עוזב את האוהבים הצעירים לנפשם ועובר לצותת לשיחה של שני רופאים שמריצים קטעים מההשתלמות ברפואת חירום. היו שם קטעים שחבל על הזמן.

הכנס הזה מאושש אצלי תחושה שמשהו רע עומד לקרות. מישהו מתכנן משהו, זה ברור לי. פה כנס בענייני אסונות, שם ניסיונות להרחבת הממשלה. עשור חדש בפתח, וזה תמיד זמן טוב למלחמה או להפצצה או למשהו כזה. אני יכול להרגיש את זה אפילו פה, בהילטון, בין הקרואסון לדוכן של התחבושות בלחץ נגד כוויות כימיות. אני יכול להרגיש את זה במבטים האטומים של כל מיני אל"מים שמסתובבים פה. משהו עומד לקרות.

היזהרו מסופי שבוע!

המינגלינג נקטע על-ידי צלצול פעמון, ואנחנו נכנסים לאולם הגדול והאפלולי. ברמקולים מוזיקה של סרטי אסונות, ועל המסכים מוקרן שלל זוועות מרחבי העולם, מלוות בציטוטים בנושאי מנהיגות. שילוב ביזארי. פרופ' אבי ישראלי, המנחה, מברך את הבאים באנגלית - השפה שבה נערך הכנס. יש לו ההונור והפלז'ר להזמין את ראש עיריית תל אביב, "שהוא אחד מהמנהיגים הגדולים שלנו", גרייט לידר, ממש כך.

חולדאי מספר איזה סיפור על אביו, אחר כך מספר איזה סיפור על תל אביב, ולבסוף מזמין את הקהל לבלות בעיר. צאו החוצה בשתיים בלילה, הוא אומר להם, ותראו שהעיר חיה יותר מאשר בשתיים בצהריים.

אחר כך מברך האלוף גולן. אחריו מישהו ממשרד החוץ שמוסר את ברכתו של השר. בין דובר לדובר מדגיש ישראלי את הפלז'ר וההונור שיש לו להציג את הדובר הבא, ומזמין עוד גרייט לידר, ד"ר איתן חי-עם, מנכ"ל משרד הבריאות. חי-עם מדבר על פרדוקס המניעה: מוציאים המון כסף, שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לו זה שהוא בוזבז לשווא. הוא גם מדגים: כמנהל בית החולים סורוקה הוציא המון כסף על פילטרים נגד אב"כ במקום לתת אותו לחולים. אכן גרייט לידר.

בין דובר לדובר עולים בכל פעם המוזיקה המפחידה וקטעי הווידיאו הזוועתיים. הדובר הבא, מרווין בירנבאום מהאיגוד העולמי לאסונות, מדגיש את רוחב היריעה של הקטסטרופה. כמעט חצי מהאנושות סבלה ב-15 השנים האחרונות מאסון זה או אחר. הוא מסביר שתחום האסונות הוא תחום בעייתי משהו: אין לו מסורת, אין לו ספרות, אין לו מדע, אפילו טרמינולוגיה מוסכמת אין להם, לאנשי האסונות. כולם רוצים לראות את הקורבנות ולהצטלם בטלוויזיה כמחלצים, אבל לא תמיד זה עוזר. גם הוא, כמו חי-עם, מתעכב על פרדוקס המוכנות: אי-אפשר להוכיח שזה עובד, זה הרי עובד רק אם כלום לא קרה.

הדובר שאחריו, אחד ג'רלד רוקנשואו מהאו"ם, בא עם מצגת פאואר פוינט - כבר אסון. הוא מספר שבכל רגע נתון מתרחשים אסונות בשלושים עד ארבעים מדינות ברחבי העולם. אני יוצא החוצה להפסקת קפה יזומה ומתיישב ליד שלושה פרמדיקים שמעשנים ומחשבים כמה כל הכנס הזה עלה ומה אפשר היה לעשות בכסף.

כשאני חוזר לאולם מוקרן עוד סרט אסונות. הכול גורם לי, ולכולנו אני משער, להרגיש נורא בחזית, נורא חשובים. אל"מ ד"ר אריאל בר, קצין הרפואה של פיקוד העורף, נותן פרזנטציה לא רעה בכלל. איתו על הבמה רביעייה קאמרית של חיילים במדים, והם מדגימים על-ידי נגינה בזיופים איומים מה קורה כשלא כל הגורמים מתואמים. בר מסכם את עקרונות השת"פ: נתינה, הבנה, מנהיגות, משמעת. הוא מונה את יתרונותיו ואת חסרונותיו של הישראלי. מצד אחד כולנו שירתנו בצבא ואנחנו מאוחדים (מה?), מצד שני אין לנו משמעת והיחסים הבין-אישיים לא משהו. המצגת נגמרת בהדגמה מה קורה כשכולם עובדים יחד: הרביעייה הקאמרית מנגנת מוזיקה צלולה, מעבירה בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

אחר כך סרט האסונות הגדול מכולם: המטוסים במגדלי התאומים, כולל האיש הנופל. עדיין מרטיט גם אחרי כל השנים.

אחריו הנואם הראשי של היום, ארג'ון קאטוש ההודי, שעבד שנים באו"ם; ב-140 אסונות, כולל מהגדולים ביותר בעשור האחרון, האיש נכח באופן אישי. המצגת שלו מרתקת. מאחר שהוא עזב את האו"ם אין לו בעיה לבקר את הארגון: יותר מדי גופים שהאג'נדה היחידה שלהם היא להופיע בטלוויזיה, עזרה לא מתאימה שמגיעה לא בזמן, נטייה של ארגונים הומניטריים להגיע לאזור אסון ולהפריע, לבקש אוהלים, אוכל, ציוד. הוא מדבר על שינוי פרדיגמה שצריך להיעשות - לשתף יותר גורמים לא מערביים, החל בסעודים שיש להם כסף וכלה בהודים ובסינים שיש להם ניסיון רב באסונות טבע. חשוב לזכור, הוא אומר בסיום הפרזנטציה, שאסונות גדולים קורים תמיד בסופי שבוע.

בלובי החליפו את הקרואסונים ואת הבורקס בבראנץ' די מפואר, כולל טחינה שהוגשה בכוסות מרטיני, בחיי, חצאי פיתות מעוצבות, פלאפל, עמבה. נדמה שכל האסונות עשו את כולם רעבים נורא, וההתנפלות על המזנון לא משאירה לי שום צל-צלו של סיכוי. אז אני עולה על האופניים ונוסע הביתה בזהירות. היו לי מספיק אסונות לבוקר אחד.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988