העליון מרחיב את החובות שחלים על מי שמחזיק בנכסים מעוקלים

הלכה חדשה של העליון: גם על מחזיק שאינו צד להליך המשפטי, המקבל צו עיקול על נכס שבידיו, חלה חובת תום-הלב - ואל לו לטמון את ראשו בחול ■ אחרת הוא עלול למצוא עצמו מחוייב אישית לשלם לנושה את סכום העיקול

לעתים קרובות, נושים מבקשים להטיל עיקול על נכסי החייב, המצויים בידיו של צד שלישי - המחזיק. כך, למשל, כאשר הנושה מבקש לעקל את משכורתו של החייב אצל מעבידו. אף שהמחזיק אינו צד להליך המשפטי או להליך ההוצאה לפועל, הרי מעת ששוגר אליו צו עיקול, כאמור, מוטלות עליו חובות שבדין. מחזיק כזה חייב להודיע אם הנכסים המעוקלים אכן מצויים בידיו. ככל שלא יעשה כן, הוא עלול למצוא עצמו מחוייב, באופן אישי, לשלם לנושה את סכום העיקול.

פסק דין חדש, שיצא תחת ידיו של בית המשפט העליון, מרחיב עוד את מרחב החובות, המוטלות על מחזיק שכזה. אף כי הדבר נראה מובן מאליו, מעתה הלכה היא זו, שלפיה מוטלת עליו אף חובת תום-לב. הוא אינו יכול עוד לנהוג מנהג בת-יענה, "ראש קטן", לקרוא את צו העיקול ככתבו בלבד, ולא "להגדיל ראש".

"השאלה שעל הפרק היא מה דינו של עיקול שהוטל בשם שגוי של מקבל צו העיקול, אך בנסיבות שבהן ברורים היו למקבל הצו עניינו של הצו ותכליתו". כך הגדיר השופט אליקים רובינשטיין - אשר תחת ידיו כבר יצאו פסקי דין רבים, המעלים על נס את חובת תום-הלב, אשר בסיסה בדברי התנא הלל "דעלך סני לחברך לא תעביד" (מה שעליך שנוא לחברך אל תעשה) - את הסוגיה, אשר עמדה למבחן בהליך שבא בפניו.

התעלמה מצו העיקול

המדובר היה בחברה, ששמה "אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ", והמייצרת מוצר, המכונה "טחינת אלארז". אחד מעובדיה של חברת אגס חב כספים לחברה אחרת - "ע.א.מ. קונדוס בע"מ". במסגרת הליכי הוצאה לפועל בגין חוב זה, הוטל לבקשת הנושה עיקול על משכורתו של החייב אצל חברת אגס. אלא שבמקום שהצו יופנה אל חברת אגס, בשמה המלא והמדויק, הוא הופנה, לבקשת הנושה, ל"טחינה אלארז". הנושה סברה, ככל הנראה, שזה שמה של החברה, אצלה עובד החייב. צו העיקול הגיע לידי חברת אגס, וזו התעלמה ממנו. כך עשתה לאור זאת שהצו לא הופנה אליה, בשמה.

ראש ההוצאה לפועל סבר כי חברת אגס נהגה באורח בלתי ראוי, וכי היתלותה בשם השגוי, שצוין בצו העיקול, לא היתה בגדר "הצדק סביר" לאי-העברת הכספים המעוקלים. לפיכך, הוא חייב אותה במלוא החוב הפסוק. בית המשפט המחוזי בחיפה סבר אחרת. לדידו, מי שמקבל צו עיקול חייב לקיימו ככתבו וכלשונו, ואין להטיל עליו לשקול ולבחון מה היתה כוונתו האמיתית של הצו.

הנושה המאוכזבת הגישה (באמצעות עו"ד איימן אבו רייא) בקשת רשות לערער על החלטה זו בפני בית המשפט העליון. השופט רובינשטיין (בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ועוזי פוגלמן) סבר כי זה אחד המקרים החריגים, אשר בו יש להעניק רשות לערער. כך, מאחר ש"ההליך מעורר על פניו שאלה בעלת השלכות רוחב, שעניינה נורמות ההתנהגות המצופות מצדדים שלישיים בהליכי הוצאה לפועל בפרט ובהליכים משפטיים בכלל". הוא ראה לקבל את הערעור, ולו באופן חלקי, כמוסבר להלן.

"צד שלישי המקבל צו עיקול הופך, אם גם בעל כרחו, לגורם מעורב בהליך - וככזה מוטלות עליו חובות שונות, ובצדן אחריות", פתח. "בראיה נקודתית ניתן לומר, כי צד שלישי נקלע לסיטואציה רבת סיכונים ונטולת סיכויים", הוסיף בפתח הדברים. על-פי רובינשטיין, אף שלצד השלישי - מקבל צו העיקול - אין אינטרס אישי בהליך, אין הוא פטור ממילוי החובות, אשר הדין מטיל עליו, "וחובות - כידוע - יש לקיים בתום-לב".

זה מכבר, מתפרשת חובת תום-הלב על-פני כל התנהגות. היא חלה על מכלול "המשפט האזרחי". בהקשר הרלוונטי, המדובר בהתנהגותו של מקבל צו עיקול כלפי הנושה - הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. בכל הנוגע לעיקול, חלות על הצד השלישי שתי חובות עיקריות: החובה למסור הודעה לאחר קבלת צו העיקול, והחובה למסור לידי מנהל לשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים. רובינשטיין הזכיר, שעל-פי הדין, מקבל צו עיקול, שללא הצדק סביר, אינו מקיים את החובה השנייה, עלול להיות מחוייב, באופן אישי, בתשלום החוב הפסוק.

"על מנת להבטיח את 'יעילותו של העיקול אצל צד שלישי, אף הרחיק המחוקק לכת וחשף את הצד השלישי לסיכון של חיוב אישי, היה ולא יקיים את הוראות החוק 'המגייסות' אותו בעל כורחו לסייע לנושה בגביית החוב", אזכר רובינשטיין. הוא לא התעלם מכך, שהדין אינו מגדיר מהו "הצדק סביר", אשר בהתקיימו יופטר המחזיק מתשלום החוב, אף אם לא מילא את חובתו. הפסיקה מילאה את החסר וקבעה, כי ל"הצדק סביר" ייחשב נימוק מתקבל על הדעת, שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. "מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות, שבהן פעל הצד השלישי" - זה המבחן שקבעה הפסיקה.

"לכך מצטרף עיקרון תום-הלב, בתחולתו לגבי סיטואציות כגון אלה", מיהר רובינשטיין להוסיף (ולחדש).

משכוונתו של צו העיקול, ששוגר אל חברת אגס, היתה גלויה וברורה, ומשלא היתה יכולה לחול טעות בהבנתו, קבע רובינשטיין כי היא לא היתה רשאית להתעלם ממנו.

לנקוט בהליך של "טען ביניים"

רובינשטיין התייחס גם אל הטענה, שלפיה יכול ולו חברת אגס היתה מעבירה את הכספים ללשכת ההוצאה לפועל, היא היתה עלולה לחשוף את עצמה לתביעה מצד החייב. "ברם החובה להתנהג בתום-לב, מולידה דרכי ביניים פשוטות והגונות שבין התעלמות גמורה לבין מימוש צו העיקול", השיב. מילים אחרות: ככל שחברת אגס ביקשה להגן על עצמה ולפרוק מעליה כל סיכון, היה בידה לפנות אל ראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות, או אף לנקוט בהליך של "טען ביניים", אך בוודאי לא להתעלם לחלוטין מן הצו.

"משבחרה המשיבה להתעלם מצו עיקול שכוונתו ברורה, מקום שלמעשה יודעת היא כי הוא מתייחס למשכורת של אחד מעובדיה ומכוון כלפיה, נטלה על עצמה את הסיכון לתוצאות בחירתה", חרץ רובינשטיין.

עם זאת, ומאחר שבחובת תום-הלב עסקינן, הוא לא ראה עצמו פטור מלבחון אף את התנהגותה של הנושה. זו נקטה ב"שב ואל תעשה", גם כשגילתה שצו העיקול אינו מקוים. "בנסיבות אין מקום להכרעה בינארית, של שחור ולבן", קבע רובינשטיין. הוא קבע כי יש לראות את הנושה אחראית לאי-מילוי צו העיקול בתקופה שלאחר שחלף זמן סביר, בו הוא לא מולא, ושלאחריו היה עליה לנקוט פעולה כלשהי לתיקון הטעות, שנפלה בו. "לעובדה שהכספים לא עוקלו 'שני הורים', אך חלקה של המבקשת גדל והלך ככל שחלף הזמן", קבע רובינשטיין וחייב את חברת אגס בתשלום סכומי העיקול, הנוגעים לשתי המשכורות הראשונות, שלאחר מסירתו לידיה של צו העיקול. (רע"א 1016/08).

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988