העליון: חיסיון עו"ד-לקוח יחול גם על מסמכים הנמצאים ברשות הלקוח

בהחלטת ביניים בנוגע למסמכים שתפסה המשטרה במשרדי רמדיה במסגרת החקירה נגדה, קבע בית המשפט העליון כי גם אי-מיילים והודעות SMS שנמצאו ברשות הלקוח עשויים להיכלל במסגרת החיסיון

חיסיון עורך דין-לקוח עשוי לחול גם על מסמכים הנמצאים ברשותו של הלקוח, ולא רק על מסמכים הנמצאים במשרדו של עורך הדין - כך קבע היום (ב') בית המשפט העליון, בהחלטה עקרונית בעניינם של מסמכים שנמצאו במשרדי חברת רמדיה, אשר שימשו את המשטרה במסגרת החקירה נגד עובדי החברה.

לדברי נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, בהסכמת השופטים אסתר חיות ועוזי פוגלמן, גם תכתובת אלקטרונית בין עורך דין ללקוחו, הנמצאת בחלקה בידיו של הלקוח, כגון אי-מיילים והודעות SMS, עשויה להיכלל במסגרת החיסיון.

מדובר בהחלטת ביניים במסגרת הליך שמנהלים חברת היינץ ישראל ומנכ"לה לשעבר משה מילר נגד המדינה, בעקבות החלטת המשטרה לעשות שימוש בתכתובת אלקטרונית שנתפסה במשרדו של מילר הנמצא בבניין משרדיה של היינץ. בחיפוש במשרד נתפס גם כונן קשיח של מחשבו של מילר, וזה הוכנס לשקית אטומה עד שיוכרע בגורל החיסיון.

פסק דין סופי טרם ניתן בתיק, מאחר שבמקרה הפרטני של רמדיה הוחלט להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, שיבחן אם החיסיון חל על התכתובות שבדיסק הקשיח שנתפס.

"שור בדישו"

לפי לשונה של פקודת הראיות, "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין ובין לקוחו ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי, אין עורך הדין חייב למוסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון".

סעיף דומה מופיע בחוק לשכת עורכי הדין. משום כך פסקה שופטת המחוזי, יהודית אמסטרדם, שעל החלטתה הוגש הערעור לעליון, כי אין בחוק אמירה מפורשת בנוגע לזכותו של הלקוח עצמו לחיסיון על מסמכים שברשותו.

"לשון הסעיף מגבילה את חיסיונו של המסמך", קבעה אמסטרדם, "כל עוד הוא מצוי בידי עורך הדין בלבד, ולא בידי הלקוח". לדבריה, אף שברור כי החוק מיושן ואיננו הולם "את העולם הטכנולוגי החדש שבו אנו חיים כיום", הרי ש"מסמכים שהוחלפו בין עורך הדין והלקוח, ושיש להם קשר לשירות המקצועי - אם באמצעות הדואר הרגיל ואם בדואר האלקטרוני - אמורים להיות חסויים". ואולם, השופטת ציינת כי את החסר בחקיקה יכול להשלים רק המחוקק עצמו, ולא בית המשפט.

במהלך הדיונים בערכאות השונות שינתה פרקליטות המדינה את עמדתה, והודיעה כי "לפי פרשנות ראויה של חיסיון עורך דין-לקוח, הוא חל גם על מסמכים המצויים אצל הלקוח". עם זאת הציעה המדינה להחיל נוהל, שלפיו החוקרים שיתפסו חומרים שכאלה במשרדי הלקוח יעיינו בו בעצמם, ורק אם יבחינו כי על החומר עשוי לחול חיסיון - הם יפסיקו את העיון.

"בכל הכבוד", טענה הלשכה בתגובה, "אנו חיים במציאות. והמציאות היא שהחוקרים הם 'שור בדישו'. הם מעוניינים בגילוי כל המסמכים ובקיום החקירה בכל המהירות. אין לצפות מהחוקר הישר וההגון ביותר לבדוק טענת חיסיון באופן אובייקטיבי".

חשיבות מעשית

לשכת עורכי הדין הצטרפה כ"ידידת בית המשפט" להליך בעליון, באמצעות עו"ד רון דרור ואופיר מנצ'ל. בהודעתה לעליון טענה הלשכה כי "אי-הכרה בתחולת החיסיון על מסמכים אצל הלקוח - משמעה למעשה עיקור החיסיון מכל משמעות. לפי תפיסה זו ניתן יהיה לשאול את הלקוח על ההתייעצות שלו עם עורך הדין ועל דברים שמסר לו, ניתן יהיה לתפוס אצל הלקוח את חוות-הדעת שמסר עורך הדין או פרטים שנמסרו לעורך הדין לצורך קבלת השירות המשפטי".

לטענת הלשכה, "להודעות דואר אלקטרוני חשיבות מעשית רבה בפרקטיקה של עורכי הדין. התקשורת עם לקוחות באמצעות דואר אלקטרוני, שממילא נשמר גם במחשב הלקוח, היא לא רק יעילה אלא כמעט חיונית. נדרשת קביעה ברורה כי תכתובת בין עורך דין ללקוח שנתפסה, אפילו במחשבו של הלקוח, היא חסויה תמיד. כיום מדובר בערוץ התקשורת העיקרי בין עורכי דין ולקוחות".

הלשכה שיבחה את החלטת העליון. "החלטה זו מבססת ומעצימה את זכות ההיוועצות הנתונה לכל אזרח במדינה דמוקרטית וצועדת עם הקידמה הטכנולוגית, שטרם עוגנה בהוראות החוק המפורשות, בכך שגם תכתובת המצויה בידיו של הלקוח עשויה ליהנות מחיסיון עורך דין לקוח", אמר עו"ד דרור לאחר הדיון. "עד להחלטת העליון היו החלטות סותרות בבתי המשפט המחוזיים, שהותירו חשש כי תכתובות אלקטרוניות בין עורך דין ובין לקוחות, כגון מסנג'ר, ICQ, מיילים והודעות SMS, כאשר ייתפסו אצל הלקוח - לא תוכר האפשרות של חיסיון לגביהם".

את המערערת (רמדיה) ייצגו עוה"ד ד"ר רלי לשם, נדב ויסמן יובל ששון ואיסר בירגר ממשרד מיתר ליקוורניק גבע & לשם ברנדוויין. (רע"פ 8873/07).