הכירו את פול וולקר - האיש שהצית את הירידות בשווקים

שם, היו"ר לשעבר של הפדרל ריזרב ממתין בשמחה, שעות על גבי שעות, לפני שהוא מעלה בחכתו שלל, ואחר-כך מעביר שעות של שיחה לבבית עם עמיתיו הדייגים. "כשהוא נמצא בדיג הוא מקסים", אומר ג'ים וולפנזון, נשיא הבנק העולמי לשעבר, ששכר את וולקר לעבודה בחברת ההשקעות שלו אחרי הכהונה בפד. "הוא נוטש את מנגנוני ההגנה שלו, ואיש לא מתעניין בדעותיו על שערי הריבית".

הסבלנות השקטה הזו משרתת כעת היטב את וולקר. כמעט לפני שנה הוא הציג דו"ח שקרא להגביל פעילות מסוכנת של בנקים, כמו מסחר הנוסטרו שלהם, כל עוד הם נהנים מתמיכת משלמי המסים ומפיקדונות שמבוטחים על-ידי הממשל.

הדו"ח ההוא זכה להתעלמות. אף על-פי שוולקר מילא תפקיד חשוב במסע הבחירות של אובמה, ובכך העניק לגיטימציה למועמד בלתי מנוסה. בשנה האחרונה דומה היה שהוא הושלך למדבר פוליטי, כמצדד בודד בשינויים מבניים רדיקליים - כמעט דמות נלעגת.

הבוס לשעבר של הפד קיבל עמידה בראשות ועדה מייעצת, אך את המדיניות בפועל קבעו שר האוצר טימותי גיייתנר, יו"ר המועצה הכלכלית הלאומית לארי סאמרס והממונה על התקציבים בבית הלבן, פיטר אורשג.

אך בשבוע שעבר ניצב וולקר גבה הקומה לצידו של ברק אובמה כאשר הנשיא אימץ את מה שהוא כינה "חוק וולקר" של איסור על מסחר נוסטרו על-ידי הבנקים - תוך התעלמות מההסתייגויות של כמה מיועציו הבכירים.

ניצחון שני

זה היה ניצחונו השני של וולקר בתקופה האחרונה: לפני שלושה חודשים הוא הציע נישואים למזכירתו הוותיקה, הנאמנה מאוד והסבלנית, אנקה דנינג. "זה סיפור אגדה אמיתי. מי היה מאמין עליו בגיל 82?", אומר טים קולינס, איש כספים מוול סטריט שנכח במסיבת האירוסין של הזוג, ודיווח ששניהם קרנו מאושר.

מבחינת וולקר ומעריציו, חזרתו להשפעה פוליטית היא רק הפרק האחרון בקריירה ארוכה של שירות ציבורי. וולקר, שנולד לפני השפל הכלכלי הגדול, ב-5 בספטמבר 1927, גדל בטינק, ניו ג'רזי, כבנו של מנכ"ל העירייה. הוא הפך לאוהד מושבע של קבוצת הבייסבול האגדית ברוקלין דודג'ס, כפי ששר האוצר לשעבר, ניק בריידי, בעצמו אוהד לשעבר, גילה באחרונה בארוחת ערב משותפת. "העברנו שעה שלמה בהעלאת שמות השחקנים ששיחקו ב'וורלד סירייס' ב-1947", אומר בריידי.

וולקר סיים את לימודיו בפרינסטון בהצטיינות יתרה, והמשיך להרווארד ללמוד לתואר שני במנהל ציבורי, תוך כדי עבודה כמתמחה בפד. אחרי תקופות ארוכות של כהונה בפד ובמשרד האוצר, עם קריירה במגזר הפרטי בין לבין, מינה אותו הנשיא ג'ימי קרטר ליו"ר הפד ב-1979. שם נכנס וולקר להיסטוריה כמכסח האינפלציה הגדול, במחיר גבוה של אובדן תוצר ואבטלה.

מי שנחשב אז לאגדה חי בצניעות יתרה. "הוא עישן סיגרים של 10 סנטים, לקח רכבות בין ניו יורק לוושינגטון, לעולם לא במחלקה ראשונה, כמו שליח ציבור אמיתי. אשתו היתה חולנית, והכנסתם היתה צנועה מאוד", אומר וולפנזון.

מאז שפרש מהפד ב-1987, וולקר לקח לעצמו תפקיד של מדינאי פיננסי זקן וחכם, ולא חיפש משרות מכניסות בבנקים בוול סטריט.

ב-2005 הוא קיבל על עצמו חקירה בת 18 חודשים של תוכנית המזון תמורת הנפט של האו"ם לעיראק של סדאם חוסיין. ידידיו אומרים שהוא הרגיש חובה ליישם את ניסיונו לבעיות שוטפות. "אפשר לסלוח לאנשים שחושבים שהוא הביורוקרט האולטימטיבי, אבל למעשה אכפת לו מאוד מחלוקה שוויונית יותר של משאבים. הוא פרוגרסיבי בנשמתו", אומר עליו וולפנזון.

וולקר, שהזדעזע ממה שבן חסותו לשעבר ג'רי קוריגן כינה "העדר מנהיגות פיננסית" בוול סטריט, הפך למבקר קולני יותר ויותר של הבנקים מאז פרוץ המשבר הפיננסי. במחצית 2009 הוא התלוצץ שהחדשנות הבנקאית היעילה היחידה בזמננו היא ההמצאה של הכספומט. לקראת סוף השנה, ההלצות נעלמו והוא תקף ישירות את נטילת הסיכונים והבונוסים.

כמה בנקאים טענו שוולקר מנותק מהעולם הפיננסי האלקטרוני של המאה ה-21. הוא אכן מתנהג כמו בזמנים אחרים: הוא מסרב לכתוב אי-מיילים, כותב בכתב יד (או מכתיב לרעייתו לעתיד) ומכשיר השמיעה שלו אינו מהמשובחים.

כמה בנקאים, ואפילו עובדי ממשל, תוהים גם אם הוא בחר את יעדי ההתקפה הנכונים, כמו ההתמקדות במסחר הנוסטרו של הבנקים, שלא מילא תפקיד גדול במשבר הפיננסי. ההבחנה בין נטילת סיכונים בכספי הבנק לנטילת סיכונים באספקת שירותים כמו עשיית שוק, איגוח ונגזרים תפורים לפי מידה ללקוחות קלה יותר בדיבור מאשר בביצוע. כל ריסון רציני בתחום הזה מסתכן בפגיעה בשירותים ללקוחות ובהערת פעילות לחו"ל. "אני לא חושב שהוא מבין את זה. נעדרת כאן הבנת המורכבות של הפיננסים הגלובליים", אומר פקיד ממשל לשעבר.

אך תומכיו של וולקר טוענים שהוא מבין את הסיכונים טוב יותר מאשר רוב ילדי הפלא של העידן החדש, וכי הצעתו נועדה למנוע את המשבר הבא, לא את המשבר שהיה. בכל מקרה, הדימוי הצנוע שלו פופולרי היום, בין דמוקרטים ורפובליקנים כאחד.

משופשף מספיק

בביקור אחד מהזמן האחרון בקפיטול היל, הוא נתקל ברון פול, הרפובליקני מטקסס שכתב את הספר "לסגור את הפד". פול אמר לו בחצי הלצה: "אני חושב שהמצב של כולנו היה טוב יותר אם מישהו כמוך היה היום בפד".

אין פלא, לכן, שאחרי התבוסה בבחירת הסנאטור במסצ'וסטס, אובמה אימץ את תוכניתו של וולקר כדי להחזיר לעצמו את היוזמה הפוליטית. אם וולקר הופתע, הוא משופשף מספיק כדי שלא להודות בכך.

"הוא יודע היטב שיש ימים עם דגים ויש ימים בלי אף דג", אומר עליו בריידי, "וזה לא אומר שהוא לא אוהב לדוג". בגרסה של וושינגטון, זה אומר שוולקר, שמתנשא לגובה 2 מטרים, היה פשוט "גדול מכדי ליפול".