אין מדינות קטנות

יום ראשון בערב, מסעדת טאבולה בהרצליה פיתוח. האירוע: דוד בן-בסט מתמנה לקונסול כבוד של רפובליקת נאורו בישראל. אורחי הכבוד - חברי המשלחת הרשמית של נאורו: נשיא המדינה סטפן מרקוס, שר החוץ קיארן קקה והשגרירה באו"ם מרלן מוזס. ברשימת האורחים בצד של החתן אמורים לכלול את שר החוץ אביגדור ליברמן, שר התחבורה ישראל כץ, שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו, שר התקשורת משה כחלון, השר לענייני מיעוטים אבישי ברוורמן, שר התיירות סטס מסז'ניקוב, ראשי ערים וחברי כנסת, כמו גם רני רהב, קונסול כבוד של איי מרשל השכנה. השמות של כולם רשומים על מקומותיהם השמורים סביב שולחן גדול בחדר ה-VIP של המסעדה. נוכחות קצת מפתיעה בהתחשב בעובדה שנאורו היא המדינה הכי קטנה בעולם (אם לא מביאים בחשבון את הוותיקן, כמובן), גם מבחינת אוכלוסייה וגם מבחינת שטח. יש שם לא הרבה יותר מ-13 אלף איש, ושטחה הוא 21 קילומטרים רבועים. היא כל-כך קטנה, שאין לה עיר בירה. אי בדרום האוקיינוס השקט, 4,000 קילומטרים דרום מערבית להוואי.

אני מגיע מוקדם, כלומר בזמן, ולבן-בסט יש הרבה זמן וחשק לדבר איתי. אני מברך אותו על המינוי, והוא, בשמחה רבה, מספר על התגלגלות העניינים, ותאמינו לי שהוא לא השמיט אף לא את הפרט הקטן ביותר. בן-בסט אוהב לספר סיפורים ויודע איך לעשות את זה. הוא פגש את הנאורים באו"ם במסגרת משלחת עם נתניהו, ונוצר ביניהם קליק מופלא בזכות זה שבן-בסט, קשב הרדיו הגדול של ילדותנו וחובב טריוויה וגיאוגרפיה מושבע, ידע על נאורו ואף שוחח פעם עם חובב רדיו משם. הוא אפילו ידע שהכוכב על דגל נאורו מייצג את 12 השבטים בעם. ממש כמו אצלנו. גם אני חובב טריוויה, ובן-בסט מעריך את זה שאני יודע שבני נאורו הם הנוטים ביותר בעולם להשמנת יתר. הם פשוט אוכלים לא טוב, הוא אומר בצער.

הכול בגלל יוסי פלד

בן-בסט, יו"ר התאחדות איגוד תחנות הרדיו האזוריות והבעלים והמנכ"ל של שלוש תחנות רדיו, מתקומם כשאני משמיע הערה שיכולה להתפרש כזלזול בנאורו. היא אולי קטנה, הוא אומר, אבל יש לה זכות הצבעה באו"ם בדיוק כמו של סין. זו מדינה ככל המדינות. את זה אמר לו ראש הממשלה, ואת זה יאמר לי כל מי שיבוא לכאן הערב.

בן-בסט מספר איך אירח את המשלחת לחמישה ימים משגעים שהפכו את הנאורים לציונים נלהבים. אסור להחזיר את הגולן, הם אמרו לו. "בשביל זה היה שווה הכול", מתרגש בן-בסט, שמתכוון לקחת ברצינות את תפקידו ולקדם את האינטרסים הנאוריים בישראל.

בשלב הזה מתברר שליברמן לא יגיע בגלל ישיבה דחופה של הקבינט בעניין המתיחות בצפון. כמה מאכזב. הכול בגלל יוסי פלד. אני מטביע חלק קטן מיגוני בשמפניה. תגיד ת'אמת, אני אומר לבן-בסט, הכי כיף להיות קונסול של כבוד, לא? בן-בסט מחייך. זה נחמד, הוא אומר ומצביע על המספר הדיפלומטי שמתנוסס על המרצדס שלו החונה בכניסה. הבית שלי הוא גם קונסוליה עם דגל והכול, אבל זה לא עושה לי את זה. חיוכו ועיניו הנוצצות מספרים סיפור אחר; במיוחד כשהוא שולף, כמו ילד שזכה בפרס, את התעודה הרשמית שנותנת לו חסינות של מלך, פחות או יותר.

בן-בסט עורך לי היכרות עם יצחק אלדן, ראש הטקס של משרד החוץ, שנותן לי סקופ: בנו של קונסול הכבוד שלנו בהאיטי ימונה לסגן קונסול, זאת כהערכה על פעולותיו במשבר רעידת האדמה.

המכובדים מתחילים להגיע, ובן-בסט נלקח ממני לצילומים. הוא מצטלם עם שי בזק, עם ראש עיריית רעננה נחום חופרי וראש עיריית ראש העין משה סיני, עם השר עוזי לנדאו ורעייתו, עם השר משה כחלון, עם ח"כ אופיר אקוניס, עם השר אבישי ברוורמן שתמיד שמח לראות אותי. אנחנו לוחצים ידיים, וברוורמן עורך באוזניי חישוב מהיר: נאורו זה אחוז מישראל. יש לך עבודה מיוחדת, הוא אומר לי. גם לך, כבוד השר, אני עונה.

המשלחת הנאורית מגיעה. הנשיא זה הנמוך, אומרים לי. אני מוצא את עצמי כתף אל כתף עם אקוניס, שאומר כי הוא שמח על כל הזדמנות לחזק את יחסי החוץ של ישראל. אני לוחץ ידיים עם השר ישראל כץ החתיך. היא אולי קטנה, אומר כץ, אבל אסור לזלזל באף מדינה. יש לה קול כמו לסין, אני אומר לשר. נכון, אומר כץ ועורך השוואה לא בלתי מעניינת: רק תאר לך איך מרגיש ישראלי שבא לסין.

אני מבחין גם ששר התיירות סטאס מיסז'ניקוב, שהשבוע פורסם כי קיבל כרטיסים בחינם להופעה של מדונה, לא הגיע. צוות של ערוץ 2 מנסה להסתלבט על שר החוץ הנאורי. אנחנו אולי קטנים, אני שומע אותו אומר, אבל אנחנו מדינה ריבונית ויש לנו העצמאות שלנו והמחשבות שלנו. בכלל, הרוח הנושבת בערב היא רוח של סתלבט. כל מי שבא לפה צוחק על נאורו הקטנה ועל החשיבות המופרזת של האירוע. אבל הבדיחה היא עלינו, מדינה מבודדת שנאלצת לקושש לה חברים בעולם. הבדיחה היא עלינו, הילד הכי נמוך בכיתה שפתאום מצא מישהו יותר נמוך להסתלבט עליו.

נקישה על גביע יין, וכולם תופסים את מקומותיהם. בן-בסט מברך בחן. זה לא הגודל שקובע, הוא אומר, אלא הידידות האמיצה וההערכה ההדדית בינינו. הוא קצת גולש כשהוא אומר שאיינשטיין אמר פעם לאבא אבן שאומות קטנות צריכות מנהיגות גדולה ושגם לנאורו מנהיגות גדולה, אבל מילא. ברוורמן מברך בשם הממשלה. שוצף וקוצף כדרכו. חישבתי ומצאתי, הוא מספר לקהל שנאורו היא פרומיל מישראל כמו שאנחנו פרומיל מסין. נחמד להרגיש ענקים, הוא אומר. הקהל צוחק, למעט חברי המשלחת. יש לי תחושה שהם כבר שמעו את הבדיחה הזאת. נשיא נאורו מברך גם הוא: הלב והנפש עולים על גדותיהם ממה שראינו פה. ננצור את הביקור הזה. קצת קשה לשמוע מה הוא אומר כי בחדר השני של המסעדה שרים בקול "יום הולדת שמח".

רני רהב נכנס במעיל פרווה מהמם, עושה סיבוב בין כל השרים וראשי הערים, ובסוף מגיע אליי. אולי הם קטנים, הוא אומר, אבל באו"מ הם כמו סין. אני מתעניין עד כמה כיף זה להיות קונסול כבוד. זה רק הוצאות וכאב ראש, אומר רהב, שלא מתלהב גם מהמספר הדיפלומטי (מה אני צריך את זה?), אבל חשוב לו לתרום למדינה.

אני יוצא לנשום אוויר ופוגש את קיארן קקה, שר החוץ של נאורו, שיצא לסיגריה. יש לנו אחלה שיחה. יש לו מבטא אוסטרלי נעים. אנחנו אולי מדינה קטנה, הוא אומר לי, אבל באו"ם אנחנו כמו סין. הוא לא מבין, פשוט לא מבין, איך אפשר להיות נגד ישראל. מה שהכי הרס אותו בביקור זה לראות את הגבולות של ישראל. תבין, הוא אומר לי, לנאורו אין גבול עם אף אחד. רק ים. אף פעם לא היו לנו סכסוכי גבולות, זה לא בדנ"א שלנו. לישראלי מתחיל לכאוב הראש רק לחשוב על זה. איזה כיף לכם, אני אומר לו.

אני חוזר פנימה. רהב נעלם, כך גם ברוורמן, האירוע עומד להסתיים. אני פוגש את בן-בסט. איך המרגש? שמע, הוא אומר, לפני שלוש שנים היה לי התקף לב. מאז אני לוקח את הכול בפרופורציות, בחיוך, זה הדבר הכי חשוב בחיים. אני נאלץ להסכים איתו.